איך למדתי להיות שחקן-קולנוען וזכיתי בפרס

צילום: יחצ

אם אתה רוצה להיות חוטב עצים, אתה צריך לעבור ליער, גבריאל אמר לי, בעצמו מצטט שחקן מפורסם. ז

ה היה לפני קצת יותר משנה כשנפגשנו, חולקים לא רק בדיוק את אותו השם אלא גם את התשוקה לקולנוע.

נפגשנו בלוס-אנג'לס, ה"יער" של שחקנים וקולנוע.  שנה אחרי והרבה בזכותו, הפכתי משחקן מתוסכל, נואש לעבודה בתחום שמוצא את עצמו מחכה בתור עם עשרות אנשים להגיד משפט דבילי לפרסומת דבילית עוד יותר - לשחקן יוצר עם השראה וסיפוק יצירתי.

כמו המון שחקנים, הייתי מודע לכמה המספרים הם נגדנו,  כמה קלושים הסיכויים לקבל כל תפקיד (על אחת כמה וכמה אם אתה לא מקושר או לא בסוכנות הידועה ביותר). הפקה קטנה פה, אודישן בודד שם - והמון שחקנים עוזבים את התחום או מתייאשים. זאת לא תופעה ייחודית לישראל אלא בינלאומית - גרתי ושיחקתי באנגליה, ביליתי הרבה בחברת שחקנים בארצות הברית ובאירופה והסיפור שאני שומע מכולם הוא דומה - גם אם יש מזל להשיג סוכנות או תפקיד בודד זה לפרק זמן מוגבל מאוד ואיכשהו גם צריך להתפרנס.

לפני מספר שנים פנה אליי בפייסבוק מישהו בשם גבריאל הורן. אולי שיעמם לו והוא רשם את השם של עצמו ואני עליתי בחיפוש. נהיינו חברים - הוא שחקן מפיק ובמאי הוליוודי והסכמנו שכשאהיה בהוליווד ניפגש. מי יודע - אולי יום אחד גם נעשה סרט ביחד.

לפני שנה הגשמתי חלום ונסעתי להוליווד. רק החוויה של להיות בעיר עם כל כך הרבה שחקנים ויוצרי קולנוע היא חוויה מדהימה ומזינה, למדתי הרבה ופגשתי שחקנים. אחרי מספר שנים יצא לי גם לפגוש את גבריאל עצמו, שדבר ראשון ביקש ממני תעודה מזהה להוכיח שאני לא עובד עליו ושגבריאל הורן זה השם האמיתי שלי.
בזמן הקצר שישבתי עם גבריאל וחבר קולנוען נוסף שלו, גבריאל נתן לי כמה עצות מעולות, אולי הטובה שבהן - לקחת אחריות על הקריירה שלי ולנסות איכשהו להיות מעורב בצד של היצירה בקולנוע.

אמנם יש לי תואר BA - Audio Visual Communication (בעיקר טלוויזיה), אבל ליצור סרטים בעצמי זה לא משהו שהיה לי בו ניסיון. התחלתי ליצור קשר עם אנשי קולנוע בארץ, וחדור מוטיבציה קיבלתי גם המלצה מחבר שחקן בנוגע לארגון בינלאומי שנקרא KINO KABARET של יוצר קולנוע מכל העולם. החלטתי לנסות להשתתף.

לצערי בדיוק בתקופה זאת אח שלי עודד נפטר. עודד חי באנגליה והיה אזרח בריטי. בחור צעיר ואינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, עודד תמיד שמר על עצמו ועל הבריאות שלו בהקפדה. אבל בשנים האחרונות בעקבות אבחון שגוי בבית החולים סבל מבריאות שהתדרדרה מהר ורשלנות רפואית בלתי-נתפסת. הוא סבל שנים מהזנחה, התעלמות וסירוב לטיפול על ידי רופאים ואנשים שהיו אמורים לטפל בו דרך שירותי הבריאות הבריטיים שגם טרחו להסתיר ולטייח את הרשלנות שלהם. עוד בחייו עודד החל בתביעה כנגד הגורמים הרשלניים הרבים.

וכאן גם נולד הרעיון לעשות סרט על הנושא: לא רק על עודד ולזכרו של עודד, אלא גם משהו לעורר ואולי אפילו לקומם נגד התופעה הזאת שהורגת הרבה מאוד אנשים בעולם, ובמיוחד בבריטניה. אני לא מאמין גדול ביצירות על החיים האישיים שלנו אז כתבתי בזמן קצר תסריט המבוסס על דברים אמיתיים אבל איננו הסיפור עצמו. החבר הקרוב המליץ לי לכתוב דווקא מנקודת המבט של האח הבריא, וגם לנסות לקבל אישור לצלם בבית חולים.

הסרט נקרא DO NO HARM ומספר את הסיפור של עמי, שבא לבקר את אחיו, לביא, בבית החולים ובקושי מבחין ברשלנות הפושעת שבה מטפליםלא מטפלים באחיו. לביא אומר לעמית שהורגים אותו והשניים חולקים חיבוק. בעוד לביא מתעד את האמת, עמי נותר עם שאלות מטרידות ביותר לפענח, וכשעמי חוזר לבית החולים באותו הלילה, לביא כבר אינו שם, ועמי נשאר עם ההחלטה לגביי איך להתמודד עם המורשת של לביא...

בתוך יומיים צילמנו וערכנו סרט שמבוסס על התסריט שכתבתי.  למזלי היו לצידי צלם גרמני- קלמנס - Clemens Helmchen ועורך שוויצרי, פליקס Félix Sandri אנשי מקצוע מוכשרים ביותר ותומכים ביותר, ו Kino Tel-Aviv היו תומכים במידה כל כך רבה שלראשונה בחיי הרגשתי בטוח לעשות סרט ולא רק לשחק בו. שיחקתי את תפקיד עמי, וביקשתי מפליקס, אף שאיננו שחקן, לשחק את תפקיד לביא, האח החולה. פליקס שיחק בצורה מדהימה.
עם דדליין נוקשה פליקס ערך את הצילום המדהים של קלמנס ביום אחד והקרינו את הסרט במסגרת  ה Kino Kabaret.  חברי השחקן היה שם והמליץ לי לפנות לפסטיבלים עם הסרט.

וכך קרה שעוד כחודשיים אחרי ההקרנה הראשונית פליקס וקלמנס המשיכו לעבוד על העריכה וה color grading של הסרט (קלמנס עבד קשה ליצור לדמות לביא מראה חיוור). עשינו סרט טוב שחשוב שאנשים יראו. סרט ראשון אמנם, צולם ביום אמנם - לא סרט שאי-פעם יזכה באוסקר - אבל סרט שאני יכול לקרוא לו שלי -שכתבתי, ביימתי עם קלמנס ופליקס, ושיחקתי בו. וכמובן שלא יכול הייתי לעשות ללא Kino Tel-Aviv.
 

בעודי מתכנן נסיעה נוספת ללוס אנג'לס לעשות סדנאות עם מלהקים מובילים ולהתמקצע ולהכיר שחקנים, קיבלתי הודעה שהסרט התקבל לפסטיבל. הודעה חיובית אך הפסטיבל באנגליה. מצד אחד הכי חשוב שאנשים באנגליה  יראו את הסרט, מצד שני אנגליה מבחינתי היא מקום אכזרי, שאמי ואחי מתו בו בשל חוסר טיפול רפואי הולם. אחרי שהתלבטתי החלטתי לנסוע לפסטיבל Linear International Film Festival. בשביל להפוך את החוויה לחיובית יותר טסתי דרך ברלין וישנתי לילה אצל קלמנס, וכשהגעתי למנצ'סטר היה לי מקום ליד העיר לישון בו גם אצל חבר מהקינו.

הופתעתי מאוד שהסרט, DO NOT HARM, זכה בפרס BEST INTERNATIONAL DRAMA. בפסטיבל היו סרטים מעולים מכל העולם. משהו בדרמה האנושית, בצמרמורת שמעורר הסרט ובאותנטיות שלו, משולב בצילום הכשרוני של קלמנס, מדבר אל אנשים.

חזרתי לארץ כ-Award-winning filmmaker' שחקן שאולי בעתיד גם ייצור סרטים (עשיתי מספר סרטים קצרים נוספים מאז DO NO HARM).  זה מה שנקרא באנגלית WITH A LITTLE HELP WITH MY FRIENDS.  גבריאל ראה את הסרט שלי ושמח, ואני בטוח שעוד אפגוש אותו בהוליווד, שוב, ביער של הקולנוע. ומי יודע - אולי יום אחד עוד נעשה סרט ביחד.

מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן להיות בקשר עם גבריאל במייל שלו horn.gabriel@ymail.com