החיוך האטרוסקי - ראיון עם התסריטאית עמיטל שטרן

צילום: יח"צ
הסרט בכיכובם של בריאן קוקס ורוזנה ארקט יצא ב 4/7 בהפצה רחבה של 40 בתי קולנוע בכל רחבי הארץ, לאחר שזכה להצלחה בחו"ל. הסרט צולם בארצות הברית ובסקוטלנד, הבמאים הם מיכל ברזיס ועודד בן-נון, בהפקתו של ארתור כהן, זוכה 6 פרסי אוסקר.
בריאן קוקס הוא רורי מק'ניל, סקוטי מחוספס הנאלץ לעזוב את ביתו ולנסוע לטיפול רפואי בסן פרנסיסקו. הוא עובר לגור עם בנו אותו לא ראה שנים ועם כלתו, ומתעב כל רגע בשהייתו באמריקה. אולם אז הוא זוכה לאהבה חדשה מצידה של קלאודיה (ארקט) ומפתח קשר מיוחד וקרוב עם נכדו התינוק בזמן שהוריו עסוקים.
פנינו לתסריטאית עמיטל שטרן, ושאלנו אותה קצת על מקורות ההשראה שלה.
מה הרקע שלך?
גדלתי בערים שונות בצפון אמריקה והתחנכתי במוסדות דתיים בחו"ל ובארץ. אחר כך למדתי שני תארים בספרות כללית והשוואתית, ובמגמת תסריטאות בסם שפיגל. אני אוהבת ללמוד, אבל לא תמיד משתלבת לגמרי במסגרות. לעיתים חיפשתי לי גם מורים נוספים מבחוץ בכל מיני מקומות – באנגליה, בניו יורק. פעם נסעתי עד למונטריאול ללמוד אצל מחזאי ידוע. האמת היא שקצת התאכזבתי. אבל גם זו הייתה למידה.
איך הגעת לפרויקט?
מיכל ועודד, הבימאים, פנו אלי והזמינו אותי להצטרף להרפתקה הזו. את עבודתם הכרתי ואהבתי כבר קודם דרך סרטם "עונג שבת" שפגשתי במהלך הלימודים בסם שפיגל. יש שלושה תסריטאים מחו״ל שעבדו עם המפיק ארתור כהן במשך שנים על הפיתוח ועל הרעיון שזה קורה בסקוטלנד ובארה״ב. כשמיכל ועודד נכנסו לפרויקט, הם עבדו עם שוקי בן נעים ואיתי על שכתוב די מסיבי של התסריט בניסיון לקרב את זה יותר לספר המקורי.
מתוך הסרט החיוך האטרוסקי
נכון שאנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו, אבל לאיזה יצירה שלך את הכי מחוברת? איזו יצירה הכי דיברה אליך?
יצא לי לכתוב סידרה של טורים-מסות בשנה שעברה – על הקשרים בין מפלצות, גוף האישה, והעיר ירושלים. הם התפרסמו באתר אוונגרד בארה"ב, ואולי בגלל זה אפשרתי לעצמי להתפרע שם במיוחד מבחינת הסגנון והתוכן.
מי הם מקורות ההשראה שלך?
בתיכון דתי לבנות, באמצע שום מקום בארה"ב, איכשהו התחברתי מאוד לכותבים המודרניסטים - וולף, ג'ויס ואליוט - ואלו מאוד עיצבו את התודעה שלי סביב כתיבה מכל הסוגים. מלבדם יש גם את בקט, שנטל אקרמן, דייוויד לינץ', וגם פטי סמית, לו ריד, בוב דילן. עוד מישהי שהשפיעה עלי היא קת'י אקר, יוצרת אקספרימנטלית (יהודייה) שפחות מוכרת בארץ. שאבתי גם מכותבי ה-"ניו נרטיב" מסן פרנסיסקו – שהכירה לי חברתי המשוררת והחוקרת יוספה רז. ותמיד ובבסיס הכל – התנ"ך והמדרש.
איזה יוצר ישראלי (לא משנה מאיזה תחום) את אוהבת במיוחד?
יש לי פטיש מסויים לצפות בוידאויים של פרופ' חביבה פדיה ביוטיוב. אני חווה אותם כמו ז'אנר בפני עצמו. אני מאוד מעריכה אותה כיוצרת בתחומים שונים וחוקרת מבריקה. חוץ מזה, יוספה רז ואני יצרנו סידרה של הקראות בשוק לוינסקי בתל אביב ואנחנו מזמינות אליה יוצרים מז'אנרים שונים. במפגש האחרון – בנושא "מיסטיקה מלוכלכת" – אירחנו את המשורר יעקב ביטון והתחברתי לשירתו.
אם לא היית תסריטאית, מה היית?
אני לא מגדירה את עצמי רק כתסריטאית, אבל אם לא הייתי כותבת, אולי הייתי פסיכואנליטיקאית או מתקשרת - מהמקצועות הטיפוליים האלה שמהן ברחתי ושהחברה מסביבי תמיד ייעדה לי.
או שהייתי הופכת לנביאה משוגעת נוטפת זעם ברחובות, או משהו בין לבין.
מה ההבדל המהותי בין ישראל לארצות הברית (או חו"ל) במובן המקצועי?
יש לי מספר חברות שיוצרות כמוני – בשפות שונות, על קו התפר בין ישראל לחו"ל– בז'אנרים מגוונים - מוסיקה, שירה, תיאטרון - וזה דיון שאנחנו מנהלות הרבה. יש יתרונות וחסרונות גם בארץ וגם בחו"ל שקשורים לגודל המקום – לטוב ולרע, למגוון האפשרויות, ליכולת לפתח קהילות יוצרים, לפתיחות לחדשנות. אני מנסה לשאוף רחוק, דרך כתיבה פרובינציאלית.
מה היא היצירה הראשונה שלך שהתפרסמה?
שיר שכתבתי בגיל 6 נראה לי, שהתפרסם בעברית ובאנגלית בעיתון במדינת אינדיאנה, איפה שגרתי אז. שיר מאוד אקזיסטנציאליסטי. מאז אני לא ממש כותבת שירה.
ממי למדת הכי הרבה?
מהוריי, כנראה, שהיגרו כמה וכמה פעמים בחייהם, ידעו להתחיל מחדש, תמיד היו זרים לסביבתם, ונשארו נאמנים לגרעין זהותם. זו למידה טובה לבן אדם יוצר.
אני כותבת ממש יפה. איך אני יכולה להשתלב בתחום התסריטאות?
להמשיך ליצור, תמיד. כל יום אם אפשר. לקרוא, לצפות, להתבונן. לחפש את האנשים בתחום שאת מתחברת אליהם – זה בסופו של דבר תחום של שיתוף פעולה.