תפתחו חלון לדמות - כלי מעולה לבניית דמויות מורכבות
צילום: פיקסביי
מי שעוקבים אחרי הבלוג שלי יודעים כבר שיש לי חיבה עזה לכלים מעולם הפסיכולוגיה שעוברים הסבה לתסריט. לא מזמן פרסמתי פוסט על השימושים הרבים שניתן לעשות עם מודל אפר"ת של אדלר לצורך בניית עלילה. בסדנת "חדר כותבים למתקדמים" אפילו אירחנו את מיכל וימר, מטפלת בפסיכואנליזה, שעזרה לתסריטאים בקבוצה להבין טוב יותר את הדמות שלהם ומניעיה. גם כשכתבתי את הסדרה שלי, "מגדלים באוויר", נעזרנו בפסיכולוג.
הכתבה באדיבות מרב שקד - בית הספר תסריטים לתסריטאות
לאחרונה נתקלתי בעוד כלי פסיכולוגי מעולה, שיכול לעזור לתסריטאים בבניית דמויות מורכבות. לכלי קוראים "חלון ג'והארי" והוא מודל שפיתחו ג'ו לופט והארי אינגרהם בשנת 1970 ושנושא את צירוף שמותיהם הפרטיים. בפסיכולוגיה משתמשים בו ככלי יעיל לניתוח רגשות, התנהגות, יכולות, כוונות ומוטיבציה של מטופל, גם מנקודת המבט שלו וגם מנקודת מבטה של הסביבה.
בתסריט, במקום מטופל, אנחנו יכולים לנצל את הכלי הזה כדי לבנות דמויות מעניינות ומורכבות עם מוטיבציות חזקות לפעולה ופוטנציאל אדיר לקונפליקטים:
המודל מחלק את המודעות העצמית לארבעה תחומים:
התחום הגלוי: "הדמות הציבורית". מה הדמות שלי מוכנה ורוצה לחשוף בציבור. מעין "חלון ראווה" שהדמות שלי שולטת בו. בתחום הזה הדמות היא היחידה שמחליטה אילו רגשות, תכונות ותגובות יבואו לידי בהתנהגותה. זה אזור הנוחות של הדמות וכאן אין הרבה חרדות והפתעות.
התחום החבוי: בתחום זה הדמות היא היחידה שמודעת לרגשות, לתכונות ולצרכים שהיא בוחרת להסתיר מהסביבה. כאן יש סינון בהתאם למי שעומד מולה ולסיטואציה. הקלפים בידיים של הדמות. לפעמים הדמות שלנו תסתיר משהו מחשש לביקורת או לערעור התדמית שלה. בתסריט, הצופים לרוב שותפים לתחום החבוי של הדמות, כי הם רואים אותה גם כשהיא חושבת שהיא לבד.
תחום העיוורון: התנהגות שהיא גלויה לסביבה אך היחידה שאינה מבחינה בה היא הדמות. לפעמים הסביבה מאפשרת לדמות להמשיך לחיות בעיוורון, מתוך חשש להעליב או לפגוע, אבל לפעמים הדמות עצמה לא מעוניינת לראות, גם אם יש מי שמראה לה. בתסריט, גם הצופים יכולים לראות את תחום העיוורון של הדמות.
תחום הלא מודע: זה תחום שגם הדמות וגם הסביבה שלה לא מודעים לו. היחידים שיש להם יכולת לשלוט בתחום הזה אצל דמות הם התסריטאים.
לפני שנמשיך הנה המודל:
איך נעזר בכלי הזה כשאנחנו בונים דמות?
וואו, יש כל כך הרבה דרכים. הנה כמה מהן:
צרו פער בין התחום הגלוי לזה החבוי – ככל שהפער בין הדמות הציבורית (הגלויה) לזו האמיתית (החבויה) גדול יותר, כך פוטנציאל הקונפליקטים של הדמות גדול יותר. למשל, דמות של ראש מאפיה, "גבר גבר" קשוח, שבפנים סובל מחרדות ורואה פסיכיאטרית. או, אחות ששולטת ביד רמה במחלקה עם המון אחריות על כתפיה, שמכורה למשככי כאבים שאותם היא גונבת בסתר מבית החולים.
אם בתחום החבוי נמצאים הסודות של הדמות שלי – מה יקרה אם יתגלו הסודות האלה? כמה מאמצים תשקיע הדמות שלי כדי לשמור על סודותיה? ככל שהיא תשקיע מאמצים רבים יותר, כך היא יכולה להסתבך יותר. דון דרייפר מ"מד מן" בנה חיים שלמים סביב הסוד שלו. מה יעשו שוטר שסרח, אשה שבגדה, מישהו שעשה טעות איומה – מה יהיה הגבול, עד לאן הם ילכו כדי להסתיר את סודם?
תחום העיוורון של הדמות הוא מפתח לשינוי של הדמות – אם אנחנו רוצים להבין איך לגרום לדמות שלנו להשתנות במהלך התסריט, אנחנו צריכים לחשוב מהו תחום העיוורון שלה ולאט לאט לצמצם אותו. איך? בעזרת המכשולים המתאימים לדמות. בסדרה "חינוך מיני", ג'ין היא מטפלת מינית פתוחה וכנה, אבל נקודת העיוורון שלה היא הבן שלה והצרכים שלו, במיוחד הצורך בפרטיות. כשהיא תבין את זה (לאט לאט וגם אז לא בטוח) היא תשתנה ותהפוך להיות אמא הרבה יותר טובה.
כתסריטאים אנחנו מכירים את הדמות טוב יותר מכפי שהיא מכירה את עצמה. כשנבנה לדמות את אותו "לא מודע", זה יגרום לה להגיב בצורה מסוימת לכל מיני סיטואציות ואפילו היא לא תבין למה. לפעמים כתסריטאים ניתן לאפשר לצופים (ולדמות) הצצה לתוך החלון הנסתר הזה בעזרת זיכרונות, חלומות או הזיות. סביר להניח שיש פצע בעברה של הדמות שהשפיע עליה ברבדים שהיא אפילו לא יודעת. מה הפצע של הדמות שלכם?