A13901 טל חיים יופה

צילום: אוריאל סיני (מתוך הסרט)

שם סרטו החדש של טל חיים יופה גזור מהמספר שעל היד של הלה ניצולת שואה ובן זוגה זאב.

בסרט שיוקרן במסגרת התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים שמתקיים השבוע, יופה ליווה את שני בני הזוג בשגרת ימיהם בדיור המוגן בלווית לוידה המטפלת הפיליפינית הצמודה שלהם.

זו אינה הפעם הראשונה שיופה מתייחס לנושאים של זקנה וסיכום החיים ובסיפורם של ניצולי שואה. זו גם אינה הפעם הראשונה שיופה מתקבל עם סרט לפסטיבל הקולנוע ירושלים "התעלומה במכולה הירוקה" הוקרן בפסטיבל בשנת 2008 וזכה בפרס יד ושם לסרטים העוסקים בשואה, שנה לאחר מכן סרטו "קלמנטינה", יומן משפחתי שתיעד את מותה של סבתו ואת לידת בתו הבכורה זכה בפסטיבל בציון לשבח.

ב- 2010 עשה יופה את "קון 65" שעוסק בציירת ניצולת שואה. ב- 2011 עשה עבור ערוץ 8 את סרטו האישי "לרוקן את הבית של אמא". ב- 2014 השלים את סרטו "פריילופ" שהוקרן בדוקאביב באותה שנה, וגם סרטו "הפגנה בעיר הלבנה" הוקרן בדוקאביב 2015 וזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים בקטגוריה החופשית. לפי הרשימה אפשר להתרשם שמדובר ביוצר פורה מאוד שזכה להערכה על סרטיו, ובכל זאת לסרטו החדש "A13901 " יופה לא הצליח למצוא תמיכה מצד אחת מקרנות הקולנוע או מצד גופי השידור ונאלץ לפנות לגיוס המונים כדי לגייס מימון חלקי להשלמת הסרט לאחר שהתבשר שהתקבל לתחרות בירושלים.

יהיה מעניין לראות איך הסרט יתקבל, זה סרט יוצא דופן שנעשה בדרך לא שגרתית ובסופו של דבר הבמאי נאלץ להתמודד עם תלאות רבות עד להשלמתו.

ספר מעט על הרקע שלך. איך הגעת לקולנוע דוקומנטרי?

למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, המחזור של אבנר פיינגלרנט, רן טל, עפר טבצ'ניק, אגב במקרה, ארבעתנו קיבוצניקים במקור, ועוד רבים וטובים, משם השתחררתי ישר לתוך מה שפעם קראו לו ICP, אחרי 17 שנים של קריאטיב, פרומואים, פרסומות, וידאו קליפים ואריזות של ערוצים הרגשתי תחושת מיצוי, התפטרתי ממקום עבודה ריווחי למדי, לא שהיה לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי אבל ידעתי שאני חייב שינוי. כעבור כחודש מצאתי בפח אשפה בדרום תל אביב ערימה של צילומי סטילס ישנים, החלטתי לעשות מזה סרט ושנה לאחר מכן הוא כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים לקולנוע 2008, זכה באחד הפרסים ועשה סיבוב פסטיבלים ברחבי העולם. המעבר הזה מהפרסומות, מהעיסוק באיך דברים נראים, איך הצופה יקבל אותם, לעולם הדוקומנטרי שבו הרגשתי חופש ללכת באופן נטול עכבות אחרי הדמיון, לשבור מבנים מקובלים, לתת לעצמי ביטוי מוחלט היה כנראה משהו שהנפש שלי היתה זקוקה לו.

שמו המלא של גיבור הסרט הוא זאב יפה, האם יש ביניכם קשר משפחתי או שהגעת לסיפור במקרה?

לסיפור של זאב והלה יפה הגעתי דרך פוסט אקראי בפייסבוק, ה'עמותה לעזרה מיידית לניצולי שואה' חיפשה מתנדבים שילוו ניצול שואה קשיש ששבר את הירך ומאושפז באיכילוב, המשפחה שלו גרה באזור הערבה ואישתו לא היתה במצב של לבקר אותו יום יום. אני חייב להודות שהמניעים שלי להתנדבות לא היו אלטרואיסטיים לחלוטין, קיוותי לדוג סיפור מעניין. הגעתי פעמיים בשבוע לאיכילוב, שוחחתי עם זאב במשך שעות על שעות והקשבתי לסיפור חייו. זה היה קל, אחד הדברים האהובים עלי מגיל מאוד צעיר היה להקשיב למבוגרים. סיפור החיים של זאב והלה לא היה יוצא דופן ויוצרי קולנוע אחרים אולי לא היו טורחים לעשות עליהם סרט אבל אני כבר הייתי מאוהב בהם, רציתי לספר את סיפורם והתחלתי לשבור את הראש איך לעשות זאת. לגבי שם המשפחה של זאב, זה לא שם המשפחה שאיתו נולד, לכן אנחנו כמובן לא קרובי משפחה. קראו לו בילדותו ז'בקה, רק לאחר שעלה לארץ שינה את שם המשפחה, הוא בעצם קרוי על שם אמא שלו שיינדל'ה, כלומר יפה ביידיש.

אם נצייר קו גס, אפשר לזהות רצף תמטי בסרטים שלך, בסרט "התעלומה במכולה הירוקה" התחקית אחרי משפחה שאותה הכרת רק מאוסף תמונות ומסמכים שמצאת זרוקים בפח אשפה, אחרי כן חזרת שלב אחד קודם לפני ריקון הבית בסרט "לרוקן את הבית של אמא". כעת בסרט הנוכחי, אתה הולך שלב אחד מוקדם יותר במחזור החיים  והוא להכיר את שגרת חייהם של בני הזוג בשלב האחרון של חייהם. האם חשבת מראש על הקו הזה?

תמה מרכזית שאני חוזר אליה בסרטים שלי שוב ושוב היא המוות, אני חושב שהוא מעסיק אותי מאז שאבא שלי נפטר כשהייתי בן שמונה. זה חתיכת אירוע מעצב אישיות, הרבה פעמים אני שואל את עצמי איזה אדם הייתי אילולא זה קרה, במה הייתי עוסק, איפה הייתי נמצא היום. המוות מושך אותי, יש לו חלק מרכזי בחיים שלי, הוא לא מפחיד אותי ומעולם לא היה לי צורך לבנות סביבו מיתוסים, גלוריפיקציות כאלה ואחרות או פנטזיות דתיות ורוחניות כלשהם. אני מאמין שכשמתים אז מתים, וזהו, מצד שני זהו אקט כל כך משמעותי שהוא משפיע עמוקות על החיים שלנו עד שהוא מגיע.

בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב האחרון זכה הסרט "הקיר" של מורן איפרגן, ולאחר ההכרזה על הסרטים המתמודדים בתחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים היו כבר עיתונאים שסימנו את סרטו החדש של רן טל "המוזיאון" כבולט בתחרות. האם נכון לומר שיש פריחה מסוימת לקולנוע תיעודי מקומי שהוא אינו נראטיבי קלאסי בסרטים שמציגים פער בין תמונה לסאונד?

אני ממש גרוע במבט פרספקטיבי רחב על הקולנוע, ההשכלה שלי לגבי ההיסטוריה והתהליכים השונים לוקה בחסר ובאופן כללי אני רואה מעט מאוד סרטים חדשים כל שנה, לכן אני יכול להעיד רק על עצמי. הסרט הראשון שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב היה סרט כמעט אילם, הדמויות לא דיברו בו, כך גם היו כל שאר הסרטים שלי לאורך שנות הלימודים. אם אנסה לחפור בעצמי כדי למצוא סיבה אז יש משהו נורא ישיר ומאיים בעיני בדמויות שמדברות, זה כנראה האופי האנטי חברותי שלי. גם הסרט התיעודי הראשון שביימתי 'התעלומה במכולה הירוקה' משנת 2008 השתיק את הדמויות המדברות. בנוסף, ההפרדה בין הפסקול לתמונה נותנת כר רחב לפתרונות יצירתיים, אחד הדברים האהובים עלי בתהליך היצירה הוא הנסיון ל'פצח' את הסרט, להעניק לו שפה מקורית שתאתגר אותי ובעיקר לא תשעמם אותי. אין לי גם מקור השפעה קולנועי מסוים שאני יכול להצביע עליו. אם אני זוכר נכון, זה היה יסוג'ירו אוזו שאמר: 'אני שואף לא להיות מושפע מאף במאי או סרט'. 

יצאת עם פנייה נוגעת ללב לגייס תמיכה לסיים את העבודה על השלבים הסופיים והיקרים מאוד של סגירת הסרט שלך אחרי שהתקבל לתחרות בפסטיבל ירושלים כשאתה מגיע לבמה המכובדת הזו ללא תמיכה של אף אחת מקרנות הקולנוע ואף גוף שידור. האם תוכל לשתף היכן עומד הקמפיין כרגע ולאן אתה שואף להגיע?

בימים אלו סיימתי את המיקס והאונליין, הסרט גמור והכל מכסף שיצא מהכיס שלי ושל אשתי, לא סיטואציה נעימה במיוחד, גיוס הכספים דרך הפייסבוק העניק לי המון חום ואהבה מהקהל אבל כיסה שבריר מההוצאות על הסרט, ברור לי שכדי להגדיל את הסיכויים לקבל תמיכה כלשהי אהיה חייב לזכות בפסטיבל, זו סיטואציה אבסורדית ומייאשת. במקביל לכך, קמפיין התמיכה בסרט עדיין פעיל ואשמח לגייס שותפים נוספים להשלמת הסרט. אספקט נוסף ומעט אכזרי הוא שלא אהיה נוכח בפרמיירה החגיגית בפסטיבל ירושלים, הקושי הגדול להתפרנס מעשייה קולנועית גרם לי לעזוב לתקופה מסוימת את הארץ. זו החלטה שהגעתי אליה עוד בטרם ניתנו התשובות מפסטיבל ירושלים, ואני פשוט לא יכול להרשות לעצמי להוסיף להר ההוצאות גם כרטיס טיסה.

יש בסרט שלך משהו מאוד אינטימי בהתבוננות שלך בחיים של זאב והלה, עד כדי כך שהופתעתי לגלות שלא צילמת בעצמך את הסרט, אלא נעזרת בצלם אוריאל סיני. איך התבצעה העבודה מבחינה טכנית?

אוריאל סיני צלם בחסד עליון, כשנכנסים לעריכה אתה בדרך כלל מוצא את עצמך כועס על הצלם, למה עשית עכשיו קאט? למה זום-אין? למה ולמה ולמה, העבודה עם החומרים של אוריאל היתה תענוג צרוף, במקום להיות מתוסכל ולנסות לפתור בעיות שהצלם יצר מצאתי את עצמי מתפעל מהעבודה שלו, המון פעמים פשוט עצרתי את עורך הפסקול או את הקולוריסט ואמרתי להם - ' שים לב לשוט, איזה צלם אדיר'.
מבחינת תהליך העבודה - עשינו סיור לוקיישן אחד קצר, תיארתי לאוריאל את החזון שלי לגבי סגנון הצילום, מצלמה סטטית, מעט מאוד קלוז-אפים, זוויות כמה שיותר פרונטליות, שוטים ארוכים מאוד ועומק שדה מצומצם ואינטימי, בנוסף ביקשתי שישכח את כל מה שנראה לו נכון או מסחרי ובמסגרת המגבלות שנתתי לו שיצלם מתוך אינסטינקט, ידעתי שאני זוכה לעבוד עם צלם נפלא ורציתי שיביא את הכישרון שלו לידי ביטוי.
זה עבד, לא יכולתי לבקש יותר ממה שקיבלתי. מבחינת העבודה מול זאב והלה, ידענו שבגילם המאוד מבוגר אין אפשרות לכמה וכמה טייקים, אי אפשר להריץ אותם במסדרון הארוך הלוך וחזור רק כי ברח לנו פוקוס או כי פתאום נכנס לפריים משהו שלא מוצא חן בעינינו, לכן היינו חייבים להיות מאוד חדים ומדויקים.

בתיאור הסרט הצגת את התא המשפחתי החדש של בני הזוג המבוגרים זאב והלה עם לוידה המטפלת. עם זאת, מאופן הבנייה של הסרט בו לכל אורכו שזורים סיפוריהם של זאב והלה ורק לקראת הסוף נשמע סיפורה של לוידה ומתקבלת תמונה שזהו לא משולש שווה צלעות. מה הנחה אותך בבחירת ההצגה הזו של לוידה?

מבחינתי המשולש הוא שווה צלעות לחלוטין, המטרה היא להפוך את לוידה המטפלת הפיליפינית לשקופה בעיני הצופה ואז להשתיק את זאב והלה ולתת ללוידה את הבמה המרכזית, לטעמי היא מהרבה בחינות הדמות הראשית בסרט, היא אמנם לא מדברת כמעט לכל אורכו אבל הנוכחות שלה בכל סצנה היא מרכזית, דומיננטית ומעוררת השראה, אותי היא מהפנטת ואני אוהב אותה לא רק כדמות בסרט אלא גם כאדם, היא אישה מופלאה בעיני.

מאחר וזה סרט לא שגרתי, מעניין אותי לדעת כמה זמן עבדת על הסרט? כמה חומר גלם צילמתם? לכמה משמרות עריכה הזדקקת?

התחקיר ורישום הסיפורים של הדמויות נמשכו כחצי שנה, שהתבססו בעיקר על שיחות עם זאב ועם הלה. הצילומים היו קצרים מאוד ואז שנה פלוס של עריכות. מבחינת חומרי הגלם - קצת חריג אבל היו לי פחות משלוש שעות שמהם יצרתי סרט של שעה ורבע, האמת היא שזה אופייני לסרטים שלי, אולי בגלל שאני מגיע לצילומים עם רעיון מאוד ברור לגביהם - ברגע שקיבלתי את מה שחיפשתי אני לא ממשיך סתם לצלם, ואולי בגלל שאני עורך במקור, כבר במהלך הצילומים אני עורך אותם בראש ויודע בדיוק למה אני זקוק.
בעצם נראה לי שיש תשובה אחרת לכמות חומרי הגלם הקטנה שאני מייצר, סיבה שאני עדיין לא מודע לה. קשה לי לאמוד את כמות המשמרות כי ערכתי לבד, מדי פעם שלחתי ורסיות לענת לחוביץ', יועצת העריכה שלי, התפקיד שלה בסרט היה מכריע, יש לה חושים אדירים ויכולת נפלאה לדייק אותי עד שבעזרתה הגעתי לסרט שחלמתי עליו, נקי, נזירי, מדיטטיבי, חף כמה שניתן ממניירות קולנועיות.

המעוניינים לתמוך בהשלמת הסרט יכולים למצוא פרטים נוספים כאן:
https://www.facebook.com/talhaim.yoffe.1/posts/704553643088570

ההקרנות במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים: יום שני 17.7 בשעה  18:00 (בנוכחות גיבורי הסרט), יום ראשון 23.7 בשעה 15:30
לפרטים ולהזמנת כרטיסים כנסו לאתר הפסטיבל.

הכתבה באדיבות יועד עירון-  בעל תואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, יוצר קולנוע דוקומנטרי, הפיק לאחרונה את הסרט "אגורות" ועובד על פרויקטים בתחום התרבות ובתחום הסביבה.