אות הוקרה לבמאי זוכה האוסקר משה מזרחי מטעם קואליצית "ליבי במזרח"

צילום: משה מזרחי צילום גבריאלה בהרליה

איזה סרט נפלא הוא "הבית ברחוב שלוש" וכמה מרגש היה לראות את משה מזרחי ומיכל בת אדם נהנים ומתרגשים לקבל את אות ליבי במזרח וכמה כבוד היה להעניק פיסית את האות לרוח והשראה גדולה שכזו. הנה כמה מילים, ככל שהמדיום מאפשר, שאמרתי בערב ההוקרה לבמאי שנערך השבוע בסינמטק תל אביב על ידי קואליציית "ליבי במזרח":

הקולנוע המפואר של משה מזרחי, במובן הצנוע של המילה, הוא קולנוע של בני אדם, של תנועה אנושית חדה מלאה בניואנסים, ריבוי ועושר - ממש כמו החיים עצמם.

מזרחי נולד בשנת 1931 באלכסנדריה מצרים, בתקופה בה המרחב הים תיכוני, הלבנטיני, היה קוסמופוליטי ואלסטי– יהודים, ערבים, אנגלים, צרפתים, יוונים, טורקים ואיטלקים בין היתר, חלקו עולם משותף, רגע לפני שהלאומיות הקשיחה סגרה את גבולותיה.

באמצע שנות הארבעים, כשאביו נפטר, הגיע משה יחד עם אמו ומשפחתו לארץ ישראל המנדטורית. ההגעה לישראל גם הביאה את משה להפסיק את לימודיו הפורמליים ולצאת ולעזור בפרנסת הבית. מאוחר יותר הגיע מזרחי לקיבוץ מעברות ושם, במידה רבה, הואצה תפיסת עולמו הסוציאליסטית, שמאוחר יותר תנבע מכל פריים ופריים בסרטיו כשיעסוק במעמדם של ילדים, אנשי עמל ונשים. כשראיינתי אותו הוא אמר לי כי
"בגלל השומר הצעיר אני איש שמאל ותמיד שמאל. אבל אני גם מסורתי במובן שיש לי כבוד לדת ולמסורת שלה ובכמה דברים בסיסיים שהיא הורישה לעולם. למשל, שכל אדם נברא בצלמו ובדמותו. במידה שאתה מקבל את זה שאנחנו בצלמו של האל, יש בנו קדושה שאי אפשר לקחת מאיתנו. זה הבסיס בשבילי בשביל מה שקוראים זכויות האדם."

אל הקולנוע הוא הגיע בגיל 36, גיל די מאוחר לדבריו. הוא סיפר לי שמעולם לא חשב שהוא יהיה במאי קולנוע, זה היה נראה לו מעבר ליכולתו וגם בקיבוץ אז קולנוע נחשב לעניין זניח. עד שבגיל 18 נשלח דרך הסוכנות היהודית לשמש כשליח בתוניס. את תקופת ההכשרה שלו בילה בפריז, שם גילה את היחס הקדוש של הצרפתים לקולנוע והפך די מהיר לסינפיל פעיל במיוחד. מזרחי מספר איך: "בפריז באותן שנים היו איזה 360 בתי קולנוע שהציגו סרטים שונים. ואני, לפני שנפגשתי בפריז עם הקולנוע, חשבתי שזו מין מחלה כזאת לא הכי מכובדת. הייתי בקיבוץ של השומר הצעיר ושם היו די פוריטנים וזלזלו בקולנוע, זו לא אמנות. תיאטרון וספרות כן, אבל קולנוע היה קיטש. אז הייתי הולך לבתי קולנוע בתל אביב ועומד בתור שלא יראו אותי. אבל הצרפתים התייחסו לקולנוע בכבוד, כאל אמנות. בכל שבוע נתון הוצגו בבתי הקולנוע לפחות מאתיים סרטים. אחרי שלושה חודשים בפריז, כשהייתי פותח את העיתון בשביל לראות איזה סרטים מציגים, הבנתי שראיתי את כל הסרטים שהוצגו, את כל המאתיים."

בתוניס רכש מזרחי מצלמת 8 מ"מ ועשה אקספרימנטים ראשוניים וכשסיים את שליחותו מצא עצמו משלים את השכלתו הקולנועית על סטים בפריז של הגל החדש.

מזרחי הוא במאי בינלאומי גם במובן הטכני של המילה וגם במובן התוכני של המילה. סרטיו היו מהראשונים בקולנוע שערערו על האתוס הציוני הקולקטיבי והציעו נרטיבים אישיים, הומניים, אנטי הרואיים ואנטי מגויסים ושמו על המסך את מי שהיו אז ואולי גם היום, בשולי החברה הישראלית.

באמצעים קולנועיים טהורים, כמו כל מאסטר גדול, קיפל מזרחי לא בצורה פמפלטית, את הארכאולוגיה של הישראליות, את המורכבות של חברת מהגרים שלא מבקשת או מצליחה לציית לקוד תרבותי, מגדרי ואתני מונוליטי. אצל משה מזרחי שולטים הגעגועים והכמיהה לעולם בו ערבים ויהודים חיו זה לצד זה בכבוד, גם אם לא בהרמוניה מלאה.

כששאלתי את משה איך היה מגדיר את עצמו: כבמאי ישראלי, מצרי, צרפתי או אולי מזרחי, הוא דחה את החלוקה הזו ואמר כי הוא רואה את עצמו כבמאי קוסמופוליטי המכיל ריבוי של זהויות וכדי לדייק אמר: "אם תרצה אני במאי אלכסנדרוני".

הקולנוע של משה מזרחי הוא "הקולנוע של האחר". יחד, לצד השאלות האתניות הוא גם מואר בנוכחותן של נשים מפתיעות ויוצאות דופן בחיפושן אחר הגשמת בחירתן. משה מזרחי מיטיב לתת לשחקניותיו תפקידים בלתי נשכחים ההופכים אותן לדמויות בלתי נשכחות, כפי שעשה עבור שתי ה׳׳רוזות׳׳ שלו: האחת, זוגתו, מיכל בת אדם, והשנייה - סימון סיניורה.

מאלכסנדריה דרך נווה צדק, הקיבוץ, פריז והוליווד: משה מזרחי הוא במאי בעל הכרה בינלאומית והבמאי הישראלי היחיד שסרט בבימויו זכה בפרס אוסקר. לצד זה מזרחי זכה במועמדויות ובפרסים רבים: סרטו "אורח בעונה מתה", היה מועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ולפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין בשנת 1970; סרטו "אני אוהב אותך רוזה" היה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1972; סרטו "הבית ברחוב שלוש" היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1973; סרטו "אבו אל בנאת" היה מועמד לפרס דקל הזהב בקאן בשנת 1973 ; "סרטו כל החיים לפניו" זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב כנציג צרפת ביותר בשנת 1977.

אבל העיקר לטעמי כקולנוען ישראלי, כבן התרבות המקומית, הוא היותו של משה מזרחי מעמודי התווך של הקולנוע הישראלי, של התרבות הישראלית. דרך נקודת מבטו של מזרחי, עוצבו להם דורות של יוצרים ישראלים המתמוגגים מקסם, לב, ומצרף של קולנוע בשיאו.

באופן אישי אומר: תודה רבה לך משה על ההשראה והכוח שסרטייך נטעו בי, על היכולת לחלום ולהעז, ממש כמו דמויותיך.