מגזין תעשיה

צילום: מתוך "פרדס כץ אהובתי", יח"צ

הסרט "פרדס כץ אהובתי" של ערן ברק ממשיך למשוך קהל בסינמטקים. בסרט חוזר הבמאי, ערן ברק, לשכונת ילדותו בחיפוש אחרי דודו שנעלם לפני 65 שנים, במסע שמעורר שאלות של זהות, גורל, חלומות ותקוות. יועד עירון שוחח איתו על תהליך היצירה.

"פרדס כץ אהובתי" הוא סרטו השני של ערן ברק, שממשיך את הקו הסגנוני שהחל בסרטו הקודם, "לצוד את הזמן", עם צילומים מוקפדים מלאי אסתיטיקה ומתיחת הגבולות התיעודיים. הסיפור מתמקד בדודיו של ברק, גבי, אורי, אריה וישראל- האחרון נעלם כשהיה תינוק  לאחר שאושפז בבית החולים שפעל בשכונה כמה מאות מטרים מבית המשפחה. לצד החיפושים אחר הדוד ישראל וסצינות אמנותיות שמאחוריהן עומדת מחשבה יצירתית ומדויקת, מצליח ברק לתפוס את הרגעים הקטנים בשגרת היום של חיי הדודים שנותרו בשכונה. דווקא אותם רגעים אופייניים מעניקים לסרט מימד אוניברסלי של הסיפורים החוזרים באותם המקומות שנראה שנשארו מאחור.

מה הביא אותך לעשות את הסרט?
הסרט התחיל בתור סרט ״מאבק״ של סבא שלי על גורל בית הכנסת שבנה בפרדס כ״ץ. בית הכנסת היה כל עולמו ומשפחה חרדית שראתה אותו הולך ומזדקן ניצלה את ההזדמנות לנסות ולהשתלט על ניהול המקום. סבא שלי נפטר והסרט לא הושלם. הרגשתי שהכעס והאכזבה שלו בימיו האחרונים בבית הכנסת לא קשורים רק למקום, אלא לכאב גדול יותר. חזרתי לשנתו הראשונה בארץ, לסיפור על הבן הבכור שלו, ישראל. ישראל היה תינוק בהיר ותכול עיניים. בגיל שנה חלה ופונה לבית חולים ״מלב״ן״ שבפרדס כ״ץ ולאחר מספר ימים נמסר לסבי וסבתי שהתינוק מת. הוא היה בן שנה, הוא לא נקבר, פשוט נעלם.
זה היה המניע לסרט, פה התחיל הסיפור, הכאב של אובדן הילד והיעלמותו הוא שמניע את האלמנט הדרמטורגי של הסרט.

נראה שהתפנית מסרט על המאבק של סבא שלך לסרט על הדודים שלך הצריכה שינוי סגנוני, איך ניגשת אל הפרויקט המחודש ללא תחושה של פשרה ויצרת סרט עם תסריט ואופי שונים לגמרי?
הבנתי לאחר מות סבי שיש פה סרט אחר. שיש פה מעבר או שינוי במבנה התסריטאי מכאבו של סבי אל כאב גדול יותר. החומרים שצילמתי בבית הכנסת צולמו בסגנון תיעודי קלאסי, מצלמת כתף, סיטואציות תיעודיות, מעט ראיונות וכו׳. במבנה התסריט החדש החלטתי לבצע שינוי משמעותי ולעבוד בצורה הרבה יותר מבוקרת, מאוד מסוגננת, בשוטים סטטיים רבים, בתכנון מקדים של הסצינה. אלה נבעו בעיקר משעות רבות מאוד של התבוננות, הבנה של הקודים הויזואלים של המקום ותוך ניסיון לספר את הסיפור כמו בתמונות סטילס, מתוך הזיכרון של המקום. כמובן שאי אפשר היה להיצמד לסגנון הזה לאורך כל הסרט, אך במקומות שהיתה לי אפשרות הלכתי לכיוון הסטטי, המתוכנן, המשתהה כמו היו כל הדמויות בסרט, כולל שלי, מחכות ל״ישראל״ שיבוא, שיגיע.

במידה רבה הדמות הבולטת בסרט היא הדוד גבי. אמרת שלא הכרת אותו בילדותך, מה תוכל לספר על הקשר שנרקם ביניכם ומה מזה בא לידי ביטוי בסרט?
על גבי תמיד שמעתי שהייתי קטן אבל אף פעם לא ראיתי אותו. תמיד הוא ישב בכלא, תמיד הזהירו לא להתקרב. מין דמות מלאה בסיפורים רבויי אלימות וקשיחות המאפיינים חיי פשע. כשהתחלתי לכתוב את התסריט הוא בדיוק השתחרר שוב מהכלא אחרי מאסר די ארוך. פגשתי אותו - הוא נראה כמו דמות מסרט קולנוע אמריקאי שגורלה נגזר עליה לחיות חיי שוליים אלימים וקשים. החיבור ביננו היה מידי - הקשבתי בשקיקה לסיפורים שלו מהכלא, התרגשתי מהיכולת הנדירה שלו להביא רגשות ומורכבות לידי ביטוי. נדהמתי מהבנתו את גורלו שלו ובעיקר מיופיו החיצוני. הוא השתחרר מהכלא ונראה נפלא, בניגוד לכל האנשים הנורמטיביים שעובדים יום יום, דווקא השהות בכלא היטיבה עם מראהו ואף אדם בסרט לא מזהה שהוא מעל 60. אבל לצד התכונות האנושיות הנפלאות שלו פגשתי גם את צידו האחר, הקשה, האלים, העברייני, המתוסכל - כאן הפך העניין למורכב, מטריד ומעניין עוד יותר. קטע שמייצג את הקשר שנרקם הוא סצינת "התספורת" בסרט בו אני מראיין את גבי בזמן שהוא מספר אותי ומספר לי על השתלשלות חייו. המקצוע היחיד שלמד בכלא היה ספרות והשתמשתי בראיון כדי להדגיש את שונות הגורל ביננו אך גם את הקרבה והאינטימיות שנוצרת.

אחד הדברים היפים בסרט הוא התפיסה של הרגעים הקטנים בעדשת המצלמה. נראה שידעת לתכנן היכן לחכות עם המצלמה, מה זה דרש ממך?
כמו שהזכרתי אני מתחיל כל סרט בהתבוננות ארוכה ללא צילום. שיטוט ברחובות, שהייה בדירות, רישום של פרטים. אני מבצע מן תחקיר ויזואלי מקיף של המקום בו עומד להצטלם הסרט. מטרת התחקיר הזה הוא להעמיק את אוצר המילים הקולנועי, הויזואלי בסרט. הרי קולנוע, בראש ובראשונה, זה מדיום של תמונות הנעות על המסך ויוצר רציני חייב להיות אחראי על הדימויים אותם הוא מייצר, לכן נדרש תחקיר מעמיק של שגרת יומם של האנשים, של הארכיטקטורה, העיצוב וכו׳. כשמגיע שלב הצילומים הפרספקטיבה שלי כבמאי וצלם היא כבר מאוד רחבה ואתה מגיב למה שאספת בשלב שבו רק התבוננת.

לעומת התפיסה של רגעי המציאות בסרט אתה גם יוצר לעיתים מציאות חדשה, איך חשבת על אותם אלמנטים אמנותיים כמו תליית התמונות של ילדי הנעדרים, שיחזור החדר בבית החולים "מלב"ן" והמפגש עם דודך האובד?
המרכיב הבדיוני או הפנטסטי בסרט היה חלק מהתסריט עוד מראשיתו. אמנם בגרסאות שונות, אבל היה ברור שלא אסתפק רק במראות השכונה. הרגשתי צורך לנסות ולהתרומם מעל הקיום של ״השכונה״ אל מקומות אחרים שאולי מציעים מן מפלט מהמקום, מגושי הבטון והברזל. החלקים הללו משקפים בעיני את ההחמצה, את החלומות, את הדימיונות שלי ושל רבים מבני המקום על חיים אחרים, על האפשרות שהגורל שולט בכל ואולי דרך החלומות אפשר לגעת ולשנות אותו. החלקים הללו בסרט מטרתם לרבד עוד יותר את השפה הקולנועית. אני מאמין שאלה קטעים שמרחיבים את נפשו של היוצר ומספקים חוויה שהיא מנותקת במעט מהקונקרטי, המקומי שמאוד מאפיין את המקום שלנו. 

ניגוד נוסף הוא המתח בין העדינות בה המשפחה מדברת על היעלמותו של ישראל לקטעי הארכיון שבחרת. נראה שקטעי התעמולה על השליחות של המורה החיילת המסכנה שמתמודדת מול עולים נחשלים ובני נוער עברייניים מכניסים לסרט רובד נוסף שמתחבר לדבריו של גבי על הניסיון הלא מוצלח שלו להשתלב בחברה גם דרך נישואין לאישה אשכנזיה. איפה אתה ממקם את הסרט בשיח על ההגמוניה בחברה הישראלית?
השתמשתי בקטעים מתוך סרטו של זאב רב נוף ״שורשים במולדת״ שהופק בשנות החמישים ומתאר את הקשר הנוצר בין רותי החיילת המייצגת את הממסד לבין סעדיה שחי במעברה. המפגש בין השניים מתואר בעולמות של "חושך" ו"אור", ומבטא באופן ברור את תחושת העליונות והגזענות כלפי העולים שהגיעו מצפון אפריקה, תימן ומקומות אחרים. ניסיתי ליצור טקסט שמייצר באופן אפקטיבי תמונה שהגזענות בראשית ימיה של המדינה היתה ממוסדת. הקטעים האלה מוכיחים זאת וישנם עוד סרטים נוספים שנעשו בסגנון דומה. אולם הדרך בה מועלה הטיעון מוגש לצופה לא באופן שיפוטי, כמו שרוב השיח על ההגמוניה מתנהל היום. את הזעקה שמשמיעים רבים היום ניסיתי ליצור בשקט עצור ואולי להחליפה בדיון על זהות, על האופן שבו הסביבה מעצבת את מי שאתה. זה מגיע לשיא בדיאלוג שלי עם ישראל, עם עצמי. אני מאמין שבאופן הזה הדיון לא נע רק סביב השאלה של מזרחים-אשכנזים אלא מבקש לבחון שאלות רחבות יותר.  

מדובר בפרויקט אישי ובסרט שצילמת על פני תקופה ארוכה. מה אתה יכול לספר על שלב העריכה?
את הסרט ערכה בת שבע ינקו. היא עורכת מנוסה, ביקורתית ויצירתית. עבדנו בשתי מערכות נפרדות ונפגשנו במשך המון זמן רק בנושא המבנה. בין לבין ערכנו סצינות שכל אחד מבקר ומפקח על השני. קשה לשבת עם אדם 10 שעות ברצף על שולחן העריכה ולכן הפגישות היו קצרות הרבה יותר - רשמנו נקודות, דיברנו על מקצבים, מקורות השראה ועוד. לבת שבע ניסיון עם דוד פרלוב בעריכת היומנים המאוחרים שלו - ניסינו להביא משהו בחופש וביצירתיות בעריכה מהסיפורים שלה עליו. סרט תיעודי לחלוטין נבנה בעריכה לכן השלב הזה כה קריטי ודורש סבלנות ואורך רוח גם במקומות המייאשים. הייתי בר מזל לעבוד עם עורכת כמוה על הסרט מבחינתי היא שותפה מלאה ליצירה שלו.

ישנם לא מעט סרטים דוקומנטריים ישראליים אישיים שעוסקים בקשר של היוצר עם משפחתו. במה הסרט שלך שונה מהסרטים בקטגוריה הזו?
אני מאמין שהסרט שלי מבקש לצאת מהאישי אל החברתי, פוליטי, אוניברסלי. יש אינפלציה של סרטים אישיים - אני שואל את עצמי רבות למה שהסיפור האישי יעניין? התשובה שלי קשורה תמיד ב״איך״ הסיפור מוגש לי. היסטורית לסרטים המשמעותיים, אלה שנחרטים בזיכרון יש שפה מובהקת המשתלבת בסיפור ובאופן בו היא מוגשת לצופה. כיוצר חשוב לי לבדוק את המרחב של מה שנקרא ״סרט תיעודי״ ולנסות לערער, לבדוק, ולבחון את הגבולות שלו. רבים מהאנשים בהקרנות שואלים אם הדמויות בסרט עברו סדנת משחק. המקום הזה שהעולמות מתערבבים לכדי מציאות שנקודות המבט שלה מתרבות הוא מקום מעניין, כזה המושך אותי לבדוק אותו כיוצר ובעיני גם מעניק לגיטימיות.

בעבר התייחסת לזה שאחד האלמנטים החשובים ביצירה היה כתיבת המוזיקה. מה הן הנקודות שהניעו אותך ואת המלחין אבי בללי?
בפגישה הראשונה שלי עם אבי בללי אחרי שראה את הסרט הוא כבר הלחין קטע מוזיקלי בשבילו. היה ברור שלא צריך ליפול לאיזו תמה מוזיקאלית "מזרחית / אוריאנטלית" אלא להביא משהו אחר. בללי אמר שפרדס כ"ץ, אותה הוא זוכר מילדותו, מזכירה לו סרטים אמריקאים כמו "שאפט", והכלים צריכים להיות תופים, פסנתר ואולי בכל פעם כלי אחר. האמת שהטראקים הראשונים שהביא היו  מדוייקים ומעוררי השראה. הוא הבין לגמרי את התמה - שהדוד הנעלם שלי, ישראל, הוא כמו צל שמעיב על מה שקורה בשכונה והמוסיקה מעצימה את ה"ריק" הזה. בללי לא כותב את המוזיקה מול התמונה הוא מוציא אותה מתוך אינטואיציה יוצאת דופן - היכולת שלו להבין תמות ולבנות עולם מצלילים היא יוצאת דופן.

הסרט מוקרן כבר במשך שלושה חודשים בסינמטק תל אביב ומושך צופים רבים. מה תוכל להגיד לגבי תגובות הקהל לסרט?
אני מופתע מאוד לטובה. זה לא סרט ״סינמטקים״ קלאסי שימשוך אליו קהל. הקהל מעדיף לרוב נושאים קלים יותר לעיכול. זה מאוד משמח - התגובות בהקרנות בסינמטקים או במוסדות אחרים בהם הסרט מוקרן, כמו בתי כלא או בתי ספר, מאוד אמוציונאליות ומעניינות. זה אומר שהסרט מעביר את הצופה חוויה כלשהי, גם אם היא לא פתורה ולא מנומקת עד הסוף.

הקרנות קרובות
16/03  סינמטק שדרות 19:00 בנוכחות הבמאי
19/03 סינמטק תל אביב 15:00 בנוכחות הבמאי
23/03  סינמטק הרצליה 19:00 בנוכחות הבמאי

יועד עירון - בעל תואר שני בקולנוע וטלוויזיה והפיק את הסרט "אגורות" שהוקרן השנה בתחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בפסטיבל הקולנוע החברתי בלוד ובדוקאביב גליל, ובקרוב יצא להפצה בינלאומית.