איך מספרים סיפור ב 360 מעלות?

צילום: Kaleidoscope VR Festival

את ההכרזות על כך ש 2016 תהיה השנה שבה המציאות המדומה תחדור לחיי היום יום שלנו, אנחנו שומעים ללא הרף. בעולם עסוקים בטכנולוגיות החדשות שמסעירות את הדמיון, אבל איך הטכנולוגיות הללו ישנו את הדרך שבה עובדים תסריטאים, במאים וכל מי שאמון על מלאכת בניית הסיפור?
בין ה 2-5 במרץ יערך פסטיבל Steamer במתחם לאומנות עכשווית, CCA, ברחוב קלישר בתל-אביב במטרה לקרב בין קהילת ההיי-טק לקהילת יוצרי הקולנוע בישראל ולחשוב יחד איך מספרים סיפור בכלים החמים המתפתחים בעולם. שוחחנו עם טל הרינג, במאי ותסריטאי, ממפיקי הפסטיבל, שבין השאר כותב ומפיק בימים אלה סדרת מתח/מדע-בידיוני ל VR, שעתידה הצטלם בחודשים הקרובים.

איך משנה הטכנולוגיה של 360 מעלות את הדרך שבה אנחנו מספרים סיפורים?

המשמעות של סרט ב 360 מעלות היא  שהפריים הקולנועי המלבני המוכר לנו, נעטף כרגע סביב הצופה וההתרחשות הקולנועית מקיפה אותו לחלוטין ומכל עבר. הצילום של פריים 360 נעשה ע"י מספר מצלמות שמצלמות בו-זמנית ספירה אחת. לאחר שהסרט צולם ונערך, ברגע שנקרין אותו בתוך קסדת VR, הצופה בעצם יוכל להזיז את ראשו ובכך לשלוט על איזה חלק בעולם הקולנועי הוא רואה – מאוד בדומה למציאות שלנו, שמתקיימת ללא הפסקה מכל עבר ואנחנו בוחרים לאן להביט ולמה לשים לב.

במובן של שפה קולנועית, יש כאן שבירה של המושגים הבסיסיים המוכרים של פריים, עריכה, זמן, גדלי שוטים, מיזנסצינה וכדומה. מצד אחד הצופה מקבל תחושת מציאות בתוך סרט, הדומה לחוויית מבט שהוא רגיל לה ביום-יום. אך מצד שני הבמאי נדרש להבין – איך הוא בכל זאת מספר את הסיפור שהוא רוצה לספר בתוך סביבה כל-כך חופשית? האתגר הזה הוא מה שבונה כיום את השפה הקולנועית החדשה של קולנוע VR אשר עדיין נמצאת בחיתוליה, אך מסעירה המון יוצרים ברחבי העולם.

יש כבר כמה ניסיונות לענות על אתגר זה, למשל שימוש בסאונד 360 כדי להפנות את תשומת ליבו של הצופה ימינה או שמאלה, או תנועה חזקה בפריים שתוליך את המבט להתרחשות המרכזית או לפרט מסוים, או דווקא להכנע לאינטנסיביות של הפריים 360 ולייצר תחושה של "ללכת לאיבוד בתוך ההמון".
אבל ההנחה הבסיסית היא שהצופה חכם וסקרן ויודע שמספרים לו סיפור מסוים, כך שהוא יחפש תמיד אחר העניין המרכזי בסיטואציה שנגלית בפניו. מלבד זאת, במאי קולנוע השתמשו בגילוי והסתרה כדי ליצור סיפור מורכב מאז ומתמיד, ברור לכולם שלא תמיד חייבים לראות את הדמות שמדברת ופועלת וכולנו מורגלים שיש כמה עלילות קורות בו-זמנית.

האם תפקידו או חזונו של הבמאי יהפכו ללא רלוונטים?

יש הרבה סימני שאלה בקשר לצורות הסופיות שהמדיום הזה ייקח, אבל דבר אחד בטוח – אומנות נקבעת על ידי האומן שלה. יצירה נקבעת על ידי היוצר שלה. אנשים משלמים כרטיס כדי לראות את החדש של טרנטינו, ואנשים שילמו כרטיס כדי לראות את גאונותו של קופולה. זוהי המערכת יחסים הבסיסית בכל אומנות וגם אם המדיום מאפשר חיבור עמוק יותר בין החווה לבין החוויה, אנשים תמיד רוצים להתפעל מיצירתו המופלאה של מומחה ולא באמת מעוניינים ליצור אותה בעצמם. 
אין ספק שתפקידו של הבמאי ישתנה, כשם שהוא השתנה במעבר מתיאטרון לקולנוע, וכשם שהוא התפתח לאורך 120 שנים של קולנוע. לדעתי, ברגע שההייפ ירד והמדיום יהפוך לכלי ביטוי מוכר לכל דבר, היכולת של הבמאי לשלוט או לאבד שליטה יהפכו לעוד דרך אומנותית לספר סיפור. בדומה לעובדה שהעין האנושית נמשכת טבעית לצבע האדום ואומנים השתמשו בכך לטובתם, כך גם כל אספקט במדיום הזה שמרגיש כרגע "בשליטת הצופה" יהפוך לעוד כלי של הבמאי.   

אילו עוד שאלות על מבנה הסיפור מעלה המדיום הזה?

סוג המדיום הזה מעלה שאלות שלא עולות באופן מיידי בקולנוע רגיל, כמו- מיהי המצלמה בתוך העולם הקולנועי? האם אנחנו בתוך ראשה של דמות? זבוב על הקיר? מצלמת אבטחה? ישות ללא גוף שמטיילת בעולם? ועוד ועוד.  

כיום ישנו שיח על כך שסרטי ה POV (Point of View) ייקחו חלק נכבד במדיום זה, והסיבה ברורה – ברגע שהצופה מניח את הקסדה על ראשו הוא יכול להשאב לתוך ראשו של אדם שחווה משהו שהצופה לעולם לא היה יכול לחוות. סוג של "להיות ג'ון מלקוביץ'" במציאות. רק שכאן נשאלת השאלה - מיהו אותו ג'ון מלקוביץ'? האם הוא ילד סורי שבורח מארצו על סירה (דוקו)? האם היא בחורה שנתקעה בבית רדוף רוחות (אימה)? האם הוא אדם שמחפש אחר ילדתו שנחטפה (מתח)?
ברגע שסרטי ה POV ימוצו יהיה רצון של במאים להשתחרר מנקודת מבט אחת, ואולי יתפתחו דרכים לאפשר לצופים להביט על הסיטואציה מכמה נקודות מבט, או אפילו "לטייל בחופשיות" במהלך סצינה של שוד בנק? הכל פתוח ואפשרי וככל שיהיו יותר חלוצים שיצרו יותר סרטים ככה נדע יותר מה "עובד יותר או פחות".
אגיד זאת – סרטי אימה, סרטי דוקומנטרי, סרטי מתח, סיפורי אהבה, סרטי פנטזיה/מדע-בידיוני, סרטים פוליטיים-חברתיים, סרטי מוסר – כל אלה יכולים בוודאות לעבוד נפלא עם VR. הז'אנר היחידי המדאיג הוא קומדיה. אולי אם ניכנס לתוך ראשו של וודי אלן..

סיפורים תמיד יצרו הזדהות והתרגשות אצל הצופה. האם אלה יושפעו מצורת הסיפור החדשה?

זוהי נקודת המפתח של סרטי VR. כאשר הצופה מניח את הקסדה על ראשו הוא מתנתק לחלוטין מהמציאות – אין אייפון, אין הפרעות, אין כלום. רק הסרט. זהו כוח עצום שניתן לבמאי והרבה אחריות, כי תחושת ה Immersive (ההטמעות) יכולה להיות חזקה מאוד והיא מתעצמת עוד יותר גם בגלל החיבור בין תנועת הראש הפיסית של הצופה, אשר משפיעה מה שהצופה רואה בעולם המדומה.
אם בקולנוע אנשים "מאבדים את עצמם" לתוך הסרט בגלל הזדהות עמוקה והשהיית האי-אמון, בסרטי VR  היכולת היא אף גבוהה יותר. נקווה שזה ינוצל לדברים טובים..

איך יראו הקולנועים האינטראקטיבים?

במהלך פסטיבל Steamer לקולנוע, אינטראקטיב ומציאות מדומה,  נארח את פסטיבל Kaleidoscope VR שהוא למעשה אולם הקולנוע-מציאות מדומה הראשון בעולם שכבר טייל בכל רחבי ארצות הברית וכרגע יגיע לישראל כחלק מהטור האירופאי שלו. ב 5 למרץ, מוצ"ש, במתחם התחנה בתל-אביב, יוצבו בביתן גדול  50 כיסאות עם 50 מכשירי מציאות-מדומה, כשבכל מכשיר יוקרן סרט VR  קצר אחר.  50 אנשים ישבו בתוך אותו חלל, כשכל אחד  יצפה "בסרט משלו". זוהי התגלמות של מחשבה ראשונה על סוג אולם הקולנוע מציאות-מדומה העתידי. ב CES  הוצג גם אולם קולנוע של סמסונג שבו כל המכשירים מחוברים לאותו סרט ופועלים בו-זמנית.
אבל אין ספק שעיקר הקהל יהיה קהל ביתי – אנשים שיושבים בבית וצופים בתכנים ב VR, בדומה לנטפליקס. הז'יטונים של כל החברות הגדולות מונחים על כך ש VR יהיה הבידור הביתי החדש.

האם בארץ מייצרים תוכן VR אינטראקטיבי?

מעט מדי. רכבת ההרים של הקולנוע VR כבר יצאה וההסחפות בעולם, ובעיקר בהוליווד, היא עצומה. כיום כל סרט אולפנים שוקל להוציא סרט VR קצר שיתלווה אליו וכבר יש לנו חוויות מסרטים כמו "מלחמת הכוכבים", "לבד על מאדים", "פעילות על-טבעית", "צמרמורת", "Wild", "על חבל דק" ועוד ועוד. גם אם זה כרגע מצטייר כמו מהלך שיווקי, התוצאות הן מרהיבות והשפה רק מתפתחת יותר ויותר. החיבור בין יצרניות הפלטפורמה לבין במאים נעשה ברור יותר כאשר רואים איך סמסונג מימנו את סדרת ה VR מהיוצרים של "מתים מהלכים" שנקראת "Gone", או איך גוגל מימנו את הסרט מפלצות הקצר "Help" של הבמאי של "מהיר ועצבני" – ג'וסטין לין. כנראה שמעולם לא היה חיבור טבעי יותר בין הוליווד לסיליקון וואלי.

בארץ ישנו מספר מצומצם מאוד של יוצרים ל VR. אחד מהם הוא אור פליישר שיצר את הקליפ/סרט "מיתוס" בשביל להקת לוויתנים. אור ידבר באחד הפנאלים שלנו בפסטיבל על שפה קולנועית ב VR (לצד האורחים שלנו מחו"ל) וגם יעביר הרצאה על סאונד 360.
כדי לעודד יצירת תוכן VR בארץ אנחנו מתכננים להקים את חממת הקולנוע-טכנולוגיה הראשונה של סטימר. התחלנו בקול-קורא ליוצרים שמעוניינים לקחת בחממה כזאת, ומי שיתקבל אליה ישתתף בסדנאות לצילום ועריכת וידאו 360, מנטורינג עם האורחים מחו"ל ומהארץ ועוד. אנחנו ננסה לחבר לכל צוות נבחר של יוצרים חברת צילום ועריכה ב 360 ישראלית (כדוגמת Edge MT או VRHoop) כדי שיוכלו לממש את החזון שלהם וליצור. בנוסף, יוצרים של סרטים אינטראקטיביים ל Web יוכלו ליצור סרטים על התוכנה של חברת Racontr ולקבל ייעוץ מהם גם כן. אנחנו פתוחים כמובן גם למתכנתים קריאטיביים ואנימטורים.

התקווה היא שכשהחממה תסתיים יהיו לנו תכנים של סרטי VR או סרטי Web  אינטראקטיביים שיציגו עשייה ראשונית משמעותית בתחום בארץ ויתחילו לעורר את העניין של קרנות ישראליות או משקיעים ישראלים להמשיך ולממן תוכן למדיום זה בארץ הקודש. "

 את פסטיבל Steamer מפיק הרינג יחד עם עדי לביא וענבל שירין אנלן בחסות בית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש (אוניברסיטת ת"א).  בפסטיבל יערכו הרצאות, פאנלים, הקרנות ותערוכות של סרטי VR וקולנוע אינטראקטיבי שיציגו עבודות של אורחים מחו"ל. אורחת הכבוד של הפסטיבל היא  Nonny de la Peña - חלוצת תחום המציאות המדומה, הנחשבת לאחת מ-13 הנשים המשפיעות ביותר בעולם על תחומי היצירה המשלבים סיפור וטכנולוגיה, ומתמקדת בעיקר בשילוב סיפורי עיתונות בעולמות המציאות המדומה.

 ב 5 למרץ, יום שבת, בין 19:00 – 23:00 יתקיים אירוע Kaleidoscope VR המרהיב במתחם התחנה בתל-אביב בשיתוף פעולה עם פסטיבל Print Screen. וכמובן החממה הראשונית של החלוצים שיתחילו את העשייה המשמעותית הראשונה בארץ.