המציאות, כך מסתבר, עולה על כל דימיון

טלפון מצלצל. קול מתכתי : זוהי הודעה ל(קול מתכתי קצת אחר) קטן אדם.
אם הינך (שוב קול קצת אחר) קטן אדם, הקש 1. (קול של לחיצה על מקש טלפון)
אישרת שהינך (קול ב') קטן אדם. אנא הקש מספרך האישי ואחריו סולמית. (נשמעות שבע הקשות על מקשי טלפון. ואחריהן שקט.)
קול מתכתי: לסיום הקש סולמית. (נשמעת הקשה אחת ארוכה)
קול מתכתי: תודה. הי

נך נדרש להגיע ליחידתך במהירות האפשרית. זה אינו תרגיל. אני חוזרת. זהו לא תרגיל. זו מ ל ח מ ה. כן כן, מלחמה. לאישור הקש 1.
(שקט שנמשך כמה שניות)
קול מתכתי : לאישור הקש 1. (השקט ממשיך)
קול מתכתי : אני חוזרת. הנך נדרש להתייצב במקום המפגש מיד. המלחמה התחילה קטן אדם (הקול המתכתי נעשה היסטרי) אתה שומע? הסורים על הגדרות!!! המצרים הכניסו כוחות לסיני!! הירדנים כבר כבשו את יטבתה!! (הקול חוזר להיות אדיש).
לאישור הקש 1. (נשמע שקט ארוך, ואחריו, מהוססת, נשמעת לחיצה על כפתור)
קול מתכתי: תודה.

ימ"ח חטיבתי. אדם קטן יושב על הקיטבג שלו. עובר חייל אחר, במדי א' וכיפה. יש לו תג שעליו מצויירת כוסית מלאה נוזל לבן.
המזריע: סליחה חייל, כבר נתת?
א.ק.: נתתי מה?
המזריע: מה זאת אומרת, מה? תרומה! כל החיילים חייבים לעבור אצלי כחלק משרשרת ההתגייסות. בוא אחרי! קדימה חת שתיים, בזריזות.
א.ק: (מבולבל) לאן? כבר עשיתי הכל, חתמתי באפסנאות, חתמתי בנשקייה, כרטיסייה מהשלמית, אני מחכה למשאית שתיקח אותי לחזית…
המזריע: החזית לא תברח. היא תהיה שם תמיד. קודם תבוא אחריי, נדאג לעתיד.
א.ק: מצטער, אני לא אדם מאמין. לא רוצה להניח תפילין.
המזריע (צוחק ושולף כוסית דגימות של מעבדה): לא תפילין חבוב, רק שתי דקות של השקעה, שפריץ קטן לתוך הכוס, וקדימה, לתת לאויבינו בראש.
א.ק: להשפריץ לתוך כוס? בשביל מה? להזכירך, אדוני, אני יוצא למלחמה. חוץ מזה, מה אתה צריך אותי למשימה, קיבינימאט, תשפריץ בעצמך.
המזריע: (מחוייך) נראה לי שלא ירדת לסוף דעתי…(רוכן אל אדם קטן ולוחש באוזנו במשך כמה שניות, עושה בידו תנועות מרומזות של אוננות, ומראה באצבעו על הכוס. פניו של אדם קטן לובשות הבעה נדהמת.)
א.ק: ואם אני מת, תתנו את זה לאשתי?!
המזריע: אם היא תרצה, כמובן, ואיזו אישה לא תרצה שיהיה עוד אחד כמוך קטן? חוץ מזה, לא רק במוות עסקינן, מה יהיה אם, חלילה וחס, אתה עולה על מוקש, ואתה לא מת, אבל, איך אומרים, הולך האינסטרומנט? (א.ק מלעלע רוק בפחד)
א.ק: תגיד, חייבים? עוד לא ממש החלטתי אם אני בכלל רוצה ילדים.
המזריע: תחליט אחרי שתחזור בשלום (מבליע גיחוך), ה(מכחכך בגרונו) אהם, פרוצדורה הזאת, היא רק בעת מלחמות, אתה יודע, מדינה צריכה ילדים בתקופה מלאה אלמנות. חוץ מזה, חייבים! פה זה צבא, לא בית זונות! קדימה צעד, חייל! כל הפיקוד עוד צריך למלא פה כוסות!
(אדם קטן נוטל את הכוסית בראש מושפל, המזריע מורה לו באצבעו על וילון, ומאחוריו כסא. אדם קטן גורר לשם את רגליו. נכנס מאחורי הוילון, המזריע מתיישב בצד השני של הוילון, ליד שולחן כתיבה)
א.ק (מביט בכוס בחוסר אונים). פונה למזריע אחרי כמה שניות: שומע, עם כל ההקפצה, והמלחמה, והפחד ממה יהיה, אתה יודע, אני קצת לא בעניינים, אולי אפשר לקבל (מוציא את הראש בין שני וילונות)
המזריע: עיתונים?
א.ק: כן, או תמונות, משהו פטריוטי, צבאי, אבל אם אפשר, שיהיו ערומות…
המזריע: מצטער, נגמר, ונגמר גם לאפסנאים, למרות שאם תשאל אותי הם חבורה של שקרנים. היו פה השריון, שניה לא הסתכלתי, גנבו הכל ויצאו בשיירה ללבנון. אין ברירה חבוב, תשתמש בדמיון. (אדם קטן נסוג, פניו נעלמים מבין הוילונות)
א.ק. יושב על הכסא, ראשו בין ידיו. מדבר לעצמו : להשתמש בדמיון. עכשיו? כשהמדינה על סף כליון? טוב, נו, נעשה נסיון. (עוצם את עיניו). חווה, אשתי שתחיה, כבר לא עושה לי כלום, לא בראש, ולא במיטה, באמת, אי אפשר לעבוד איתה. אבל רותי, המזכירה מהעבודה, או. כבר מזמן רציתי לנסות אותה. (נעמד) הבלונד הזוהר, החיוך המסנוור, הרגליים, במגפי חיקוי עור עד הברכיים, (מסתובב, משלשל את מכנסיו ומתחיל לאונן). והשפתיים, והעיניים, והצוואר, והכתפיים, והשדיים, אלוהים, השדיים. (שתיקה של כמה שניות, א.ק. מרוכז) והפיטמות, אלוהים, הפיטמות, ללוש וללקק אותן, והקורקבן… קדימה, עוד מאמץ קטן לקטן של קטן! (פאוזה. אדם קטן ממש משקיע). ומהקורקבן, מהקורקבן, קדימה, לדגדגן! ומשם, בלי להתמהמה, לישבן, לישבאאאאאאן!! (גומר).
המזריע (בשקט, רכון על ערימת טפסים): שישמור אותנו האל…
א.ק. (מושיט את הכוס המלאה בין שני הוילונות): הנה, לתפארת מדינת ישראל…
אדם קטן יוצא מבין הוילונות מותש, הוא גורר קיטבג כבד החוצה. המזריע לא מרים אפילו את ראשו להביט בו.

צלצול טלפון. קול מתכתי : זוהי הודעה ל (קול ב') קטן חווה. אם הנך (קול ב') קטן חווה, אנא הקישי (קול ב') 1. (קול של הקשה על מקש טלפון.) תודה. אנא הקישי את מספר תעודת הזהות, ולסיום הקישי סולמית. (קול של הקשות מספר על מקשי הטלפון) לסיום הקישי סולמית. (קול של לחיצה ארוכה) תודה. (קול ב') קטן חווה. (קול א') מדינת ישראל מצטערת להודיעך ש(קול ב') בעלך, קטן אדם, (קול א') נהרג בעת מילוי תפקידו ב(קול ב') רמת הגולן. (קול א') צבא ההגנה לישראל וממשלת ישראל משתתפים בצערך. אם ברצונך לדבר עם (קול ב') קצין בריאת הנפש (קול א') אנא הקישי (קול ב') 1. אם ברצונך לדעת פרטים על תוכנית ילדים לעתיד בטוח, אנא הקישי (קול ב') 2. לסיום, הקישי סולמית. (אחרי כמה שניות נשמעת לחיצה רפה). תודה. ו(קול ב') אהוד אה, אריק, אה, ביבי מאחל לך שעוד תדעי ימים יפים, (קול ב' וא' ביחד) ושאנחנו, באמת, אבל באמת מצטערים.

חווה קטן נכנסת. המזריע רכון מעל מסמכים על שולחן ליד מקרר.
חווה קטן: שלום.
המזריע: (מרים אליה את עיניו). שלום.
חווה קטן: שמי חווה קטן, ובעלי נהרג ברמת הגולן. הבנתי שהשאיר לי פה, אהמ, מטען?
המזריע: (קם ומתחיל לחפש ברשימותיו). ודאי גבירתי, מיד אני מוצא את אהמ, מטען של בעלך. ו… אם אפשר לאמר, כמה שאני באמת משתתף בצערך.
ח.ק.:תודה אני מעריכה את זה מאד. (מקיפה את השולחן ומציצה ברשימותיו של המזריע) לא אכפת לך שאראה מה יש לך פה עוד?
המזריע (נבוך): גבירתי, זה נגד כל התקנות…
ח.ק.: אני מבקשת אדוני, נא להתייחס כמו שצריך לאלמנות!
המזריע (ממלמל): סליחה, באמת. אני מניח שזה באמת לא מזיק. המתיני לי רגע, אני ניגש לשלוף את התיק. (ניגש לארון מסמכים ומחפש)
ח.ק (מעיינת ברשימותיו של המזריע) מצאת כבר?
המזריע: את מבינה, הארכיון נורא לא מסודר, עם כל ההרוגים וה… הנה זה. לא אמרתי שום דבר.
(חוזר עם תיק קרטון, פותח אותו, עובר על השורות עם האצבע, מוצא מה שחיפש, ואז ניגש למקרר ומוציא ממנו צנצנת מלאה זרע.)
המזריע: בבקשה, גבירתי, המטען של רב"ט קטן אדם. מכל הבלאגן, זה כל הזמן היה ממש כאן.
(חווה לא מושיטה ידה לקחת את הצנצנת, והמזריע, נבוך, מניח אותה על השולחן)
ח.ק.: תאמר לי, אדוני. יש אפשרויות אחרות?
המזריע: (חשדן) למה גבירתי מתכוונת, באפשרויות אחרות?
ח.ק:(מכחכחת בגרונה) בעלי זכרונו לברכה, ובטח שמת לב בעצמך, אם להודות על האמת לאמיתה, לא היה באמת כזאת מציאה. קצת שפוף, קצת קטן, לא חכם, לא גיבור, תמיד הוא נשאר קצת מאחור. ומובטל, וגם היה קצת גיבן, וידעת, שנהרג בזמן שהלך לחרבן? אז אני בטוחה שלא תוכל להאשים אותי, אם אבקש אהמ, מטען, קצת יותר איכותי. (עוברת באצבעה על הרשימות) הנה כאן, סרן הראל דן, מנהל עסקים, טייס מסוקים, זה נראה לי מצוין, האם אפשרי לקבל את המטען של סרן דן? ושים לב אדוני, שאני צנועה, ולא לוטשת עיניים, כנהוג במערב, הרי לא הגזמתי וביקשתי, נאמר, מטען של טייס קרב. רק טייס מסוק, צנוע ועניו, ועם המטען שלו, הילד, התפארת, יצליח, ויגדל וישתלב… הרי זה עניין של הגשמה, של אידיאולוגיה וערכים, שילדי אלמנות יהיו מוצלחים.
המזריע: גבירתי, אם תסלחי לי, זה ממש שערורייתי. לא תקבלי פה שום מטען איכותי! זה צבא משומן, שעובד כמו מכונה, והוחלט כבר מזמן, צנצנת אחת לכל אלמנה!
ח.ק: אדוני בטוח? נחוש בעמדתו? (מתקרבת אליו ומתחילה להתיר את מכנסיו מאחורי השולחן. המזריע מתיישב המום בכסא, האלמנה כורעת למרגלותיו, רואים רק את ראשה מאחורי השולחן) אין שום דבר שאלמנה מסכנה יכולה לעשות כדי לשנות את דעתו? (ראשה נעלם, הוא מכופף את צווארו לאחור, על פניו הבעת תענוג. רואים את קצה ראשה של האלמנה עולה ויורד וכך זה נמשך כמה שניות, עד שפתאום פניו מביעים הפתעה ואכזבה, וראשה של חווה מופיע שוב מעל השולחן).
ח.ק.: אז הסכמנו אדוני, לגבי המטען?
המזריע (נלהב, קצר רוח) הסכמנו, הסכמנו, גברת קטן! (ח.ק. חוזרת אל מתחת לשולחן והוא שוב מכופף צווארו לאחור בתענוג. אחרי כמה שניות היא שוב עולה)
המזריע (כעוס, מאוכזב): מה עכשיו?
ח.ק.: שנייה אחת, קצת כואב לי הגב. וחוץ מזה, לפני שאני בולעת לך את האהמ, מטען, אני צריכה לבקש עוד משהו קטן. אם אפשר עוד מטען איכותי, לסימה השכנה, ולגיסתי, וגם קצת לבת אחותי? (המזריע מהנהן בקוצר רוח ח.ק. חוזרת למלאכתה, ואחרי כמה שניות נעמדת, מוחה את שפתיה. המזריע מוציא עבורה מהמקרר ארבע צנצנות. היא נוטלת אותן והולכת, הצנצנת של אדם קטן נשארת מיותמת על השולחן)
המזריע: להתראות לך גברת, ואני יכול לאמר לך עכשיו, בלי להתפתל ובלי להתבלבל, שבזכות נשים כמוך העם עוד יגאל.
ח.ק.: תודה ושלום. זה הכל לתפארת מדינת ישראל.