המילון השלם לפרילאנס
צילום: אימג'בנק
כל הערכים כתובים בלשון זכר יחיד, אך פונים גם לנשים, שהכותב מכבד ומעריך.
אספרסו – לא משנה מה שתית עד שהפכת לפרילאנס, מהיום אתה שותה אספרסו. אל תשאל למה. זאת אקסיומה. חוץ מזה, שאם היית שותה הפוך, בפגישה השלישית בבית הקפה היית צריך לבקש סליחה ולרוץ לשירותים, מכווץ לגמרי, מתפלל שלא תקרה תאונה מול הלקוח שיכול לעשות לך את החודש. גוף האדם לא בנוי לעכל חלב. תדע לך. זה מדעי.
אבטלה – אין דבר כזה כשאתה פרילאנס. אתה או בחופשה, או בין פרוייקטים. תשאל את הממשלה. היא לא נותנת דמי אבטלה לפרילאנסים גם אם את החשבונית האחרונה שלך כתבת עם עט שאפשר להחליף בו צבעים משנות ה-80.
אשמה – חלק בלתי נפרד מהיותך פרילאנס. נכון, פרשת כדי לא להיות עבד של המערכת, ותכננת לשבת כל יום לפחות 4 שעות ולעבוד על פרוייקט שיהיה רק שלך. רק מה? אתמול יצאת עד מאוחר, היום קמת ב-11, נפגשת לקפה עם חבר והלכתם יחד להצגה יומית ביס פלאנט. לסיום אתה מצליף בעצמך עד זוב דם מול "הישרדות". מחר. מחר תהיה התקדמות משמעותית בפרוייקט אתה מבטיח לעצמך. הטלפון מצלצל. זאת יזיזה ישנה ששואלת אם אתה פנוי. פנוי? בטח! חצי שעה אצלך. או אצלי? מה את אומרת?
בוס – פרשת כדי לשכוח מהמושג הזה. מעליך יש רק מנהל אחד. אתה! או שלפחות ככה חשבת שיהיה. מה רבה היתה האכזבה כשגילית שבתור פרילאנס, במקום שיהיה מעליך רק בוס אחד, מדי יום אתה מקבל בוס אחר שבטוח שהוא רכש את נשמתך כשהסכים לשלם לך כמה עשרות דולרים בשער נמוך בשוטף 90. אבל, כמו שדילן אמר, בסופו של דבר כולנו משרתים מישהו, ולעבוד כל יום בשביל בוס אחר עדיף פי מיליארד מלעבוד כל יום באותו מקום, תחת אותם הניאונים, ולמכור את ישבנך ושעותיך במחיר זעום בתמורה לקצת ביטחון תעסוקתי.
ביצים – אחד הדברים שפרילאנס לא יכול/ה בלעדיהם. לא משנה אם את/ה גבר או אישה, אתה צריך אומץ כדי להשליך מאחוריך את תפנוקי השכירות ולצאת לעצמאות. הדבר הכי חשוב שיש לפרילאנס. לפעמים יותר חשוב אפילו ממקצועיות וכשרון.
בית קפה – בטח בחודשים הראשונים שלך כעצמאי תשב הרבה בבתי קפה, רוב הזמן במקום לעבוד אתה תחשוב לעצמך: "וואו, אני יושב בבית קפה באמצע היום!" ייקח לך כמה חודשים להבין שבית קפה הוא לא יעיל, לא חסכוני, וגורם לך להגיע לערב עם כמות קפאין בדם שיכולה להעיר את אריק שרון. מצד שני, אם אין לך משרד, בית קפה קבוע שאתה מרגיש בו נוח הוא מקום מעולה לפגישות עם לקוחות.
ביטוח – אחד הדברים שאתה צריך לדאוג להם בתור פרילאנס. כשאתה שכיר, האחריות מוטלת על מקום העבודה. כשאתה עצמאי, אתה צריך לדאוג לפגישה עם סוכן ביטוח, ולשמוע את הסיפור על ההוא שגילה שיש לו גידול בגזע המוח בדיוק שבוע אחרי שהביטוח שלו נכנס לתוקף, ואת הסיפור על ההיא שחלתה ולא היה לה ביטוח, והילדים היו צריכים להתלבט אם למכור את הדירה או לתת לאמא למות. אבל באמת, זה בסדר, אתה לא חייב את הסעיף הזה, אני רק מספר לך, בשביל שתדע.
ביטוח לאומי – עוד דבר שהמעסיק שלך דאג לו, ועכשיו אתה צריך לדאוג לעצמך. עצמאיים בעיקרון משלמים בפעם אחת בסוף השנה, אבל אם אתה לא רוצה להיתקע בסוף השנה עם חוב בשווי התל"ג של מיקרונזיה, השיטה המומלצת היא לשלם מקדמה לפי הערכת הכנסה, ובסוף השנה להתחשבן עם המדינה.
בהול - ע"ע דחוף
בארטר – דרך מתוחכמת לבקש ממך לעבוד בחינם. רוב הסיכויים שמה שתקבל בתמורה מהמחזר העני על הפתחים שהגיע אליך בבקשת הבארטר הוא באנר מכוער באתר שולי (וסליחה לכל האנשים שעבדו איתנו בבארטר בתעשיה, אנחנו באמת נתפרסם ועבודת הקודש שעשיתם עבורנו תהיה שווה לכם המון, לא כמו המעפנים האחרים)
גשם – זוכר את זה שכשהיית שכיר, והיית קם בבוקר רק כדי לשמוע בחוץ את הגשם מכה בחלונות? היית נותן מפרק מהזרת בשביל להישאר במיטה, לא ככה? אז זהו. שמהיום אתה יכול. מדי פעם. אם לא קבעת משהו קודם. בכל מקרה, אחד הדברים היותר מהנים בלהיות פרילאנס הוא לפעמים פשוט להישאר במיטה ולרחם על כל המסכנים שאשכרה צריכים לקום וללכת לעבודה בשביל לקבל משכורת.
גבייה - ע"ע ז'
גלישה ויוגה – שם קוד לכל הדברים שחשבת שתעשה אחרי שכבר לא תהיה שכיר. גלישה בעלמה ביץ', אח"כ ארבע שעות עבודה, סיבוב עם הכלב, שיעור יוגה, עוד ארבע שעות עבודה ובסוף היום אולי שיעור גיטרה. האמת היא, שמה שלא עשית כשהיית שכיר, לא תעשה גם כשאתה עצמאי. רוב הסיכויים (אלא אם כן יש לך רצון ברזל והורים כפייתיים) שאת הגלישה היחידה תעשה באתרי פורנו שיציפו לך את המחשב בוירוסים, ויוגה, טוב, נו, יוגה זה מה זה 2005.
דולר (שער הדולר)- אם אתה לא גובה בדולרים, אתה כנראה לא פרילאנס, או לא רציני בעניין (אלא אם כן אתה גובה ביורו, ואם זה המקרה אז לא נותר לנו אלא לומר: כ-ב-ו-ד!) כשהדולר היה 4.7 הם לא התביישו לשלם לכם בשער של4.2. עכשיו תורכם. כשאתם סוגרים עבודה, השתדלו להבהיר למעסיק שמבחינתכם הדולר נשאר על 4.2, או על 4.0 למי שחובב סכומים עגולים. מקסימום, יגידו לכם "לא". (הקטע היפה בפרילאנס, זה שאתם יכולים להגיד להם "לא" בחזרה) (ע"ע לא)
דחוף - "שומע, אני מה זה מצטערת שזה כל כך מעט זמן לעבוד, אבל זה לא אנחנו קבענו את לוחות הזמנים, זה הלקוח, והוא פשוט טס לברלין לכינוס דיקטטורים לשעבר מחר בבוקר..." פרילאנסרים כמעט תמיד עובדים בלחץ. אם היה את כל הזמן שבעולם לטעות ולתקן, היו נותנים את העבודה לשכיר שעולה רבע ממך (לא כולל החזרי מוניות). תאהב את הלחץ. הלחץ הוא חבר. מצד אחד הוא דורש ריכוז והתגייסות מיידית, מצד שני הוא מאפשר לך מנוף במשא ומתן על המחיר. זכור: אלוהים נתן גם לפרילאנס את השבת (ואת הערב עם המשפחה, ואת הבירה עם החבר'ה), ואם הוא מוותר עליה, חזקה עליו שייקח תעריף מיוחד, אחרת אלוהים כועס.
דיסקרטיות – כשאתה עובד כל יום עבור ארגון אחר, באותו תחום, חובה עליך להיות כספת בלתי מתפשרת של סודיות. גם אם נדמה לך ש"לא יזיק לספר" אל תספר. מי ששומע ממך את המידע, גם אם אינו יכול להשתמש בו כדי להזיק ללקוח שלך מאתמול, לא ירצה לעבוד איתך, כדי שלא תעשה לו את אותו התרגיל מחר עם מישהו אחר. לעולם אל תחשוף מידע. אם שואלים אותך משהו ספציפי, חייך בביישנות וטען שאינך יודע דבר ובכלל עבדת על פרוייקט אחר. אל תשכח: ה"אישה האחרת" נהנית מהבגידה רק עד שמתגנבת לה לראש המחשבה שיכולה להיות עוד אישה אחרת. פרילאנס חפץ חיים ופרנסה חייב לשמור על דיסקרטיות.
דד ליין – קודש הקודשים. אתה יכול לסרב לקחת עבודה. אתה יכול להצהיר שהיא תיקח יותר זמן ממה שהיא באמת לוקחת. אבל אם כבר התחייבת, אסור לך לפספס דד ליין. בשביל אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם המעסיקים לא צריכים אותך ואת התעריפים המטורפים שלך, יש להם מספיק עובדים לא יוצלחים משל עצמם. דע שאם לא סיפקת את העבודה בזמן, רוב הסיכויים שהלקוח הספציפי הזה כבר לא יחזור אליך. וגם לא החברים שלו. וגם לא החברים של החברים שלו. הפרילאנס הוא אקדח להשכיר, ויש לו זכות קיום רק כשהוא מספק את העבודה שהבטיח. ובזמן.
דיפר- (ע"ע רווחים עתידיים)
דמי סקיצה – לפעמים תעשה עבודה ולהקוח יחליט שהוא אינו מעוניין בה. הסיבות רבות ומגוונות. העסק פשט רגל, הבת של השכנה הביאה סלוגן ששם את שלך בכיס הקטן, או שהריג'קט (ע"ע) יהיה כל כך קטלני ששניכם תבינו שאין מה להמשיך הלאה יחד. בדיוק בשביל מקרים כאלה אלוהי הפרילאנס המציא את דמי הסקיצה. אל תשכחו לציין אותם בהצעת המחיר, איזור ה30 עד 50 אחוז מהסכום הכולל של העבודה יהיה סביר.
הצהרת הון – מתישהו במהלך השנים בהן תהיה עצמאי מס הכנסה ירצו שתגיש הצהרת הון. בהתחלה זה מלחיץ, אבל הלחץ עובר כשאתה מבין שיש לך רק אוברדראפט, ביטוח מנהלים מהימים שהיית מאבטח, טוסטוס שקנית ביום שחתמו על הסכמי השלום עם ירדן, וגרביל. אם במקרה יש לך קצת יותר נכסים, מומלץ לפנות לרואה חשבון. אתה תהיה עני בכמה עשרות דולרים, אבל לפחות זה לא יציק לך.
הארד טו גט – לא משנה אם אתה כבר חודשיים לא עושה כלום בבית, כמישהו מתקשר להציע עבודה, תישמע עסוק. אל תקח את המועד הראשון לפגישה שמוצע לך, תגיד שאתה באמצע ישיבה ותחזור אליו אחרי כמה דקות. כמו בחוג ואלס לפנויים פנויות, כך בעולם הפרילאנס. כולם רוצים לרקוד עם השאפה שכרטיס הריקוד שלה מלא (ולהפך)
החזרי מס – זה עובד ככה. מאחר ואתה עצמאי שלא יודע בדיוק כמה ירוויח בכל חודש, אתה יכול לשלם את כל המסים בסוף השנה, או לשלם מקדמות בהתאם לסכומים שאתה חושב שתרוויח. במקרה כזה, בסוף השנה עושים חישוב ובודקים אם אתה חייב למדינה כסף (ברור) או שהיא חייבת לך. (יש שמועות שגם זה קורה)
הנהלת חשבונות – ( ר' רואה חשבון). אלא אם כן אתה טיפוס חובב ניירת, מומלץ לקחת רואה חשבון. רואה החשבון שומר את כל החשבוניות, הקבלות והזיכויים שלך, ואחראי לקשר עם שלטונות המס וביטוח לאומי. הוא גם דואג לדו"חות הכספיים שלך בסוף השנה. אתה מוזמן לגשת אל אחד המוסדות הממשלתיים ולנסות לדאוג לענייניך בעצמך. הסתדר? יופי. אולי אתה לא זקוק לרואה חשבון. אני אישית נמלטתי בצרחות היישר לרואה החשבון הקרוב למקום מגוריי. אני מוכן לשלם הרבה יותר ממה שאני משלם לרואה החשבון שלי בשביל הזכות לעולם לא לראות את ביטוח לאומי מבפנים.
הזמנת עבודה – מכתב או מייל שמציין את תנאי העסקה שנסגרה עם הלקוח. זאת ההוכחה שהלקוח ביקש ממך לעבוד על פרוייקט מסויים, ולא יוכל להתכחש מאוחר יותר לסגירה ביניכם. כמו קונדום, אפשר גם בלי, אבל צריך להיזהר ובכל מקרה לקחת בחשבון שאתה עלול לחטוף.
הוצאה מוכרת – עוסקים מורשים זכאים להחזרי הוצאות שקשורות לעסק הרשום שלהם. ההחזרים מגיעים מהמע"מ שאתם משלמים בכל חודש. בכל מקרה, זכרו שההוצאות קשורות רק לתחום העיסוק שלכם, ואם יש לכם, לדוגמה, חברת הסעות, לא בטוח שתקבלו החזרים על תשלום ל"נערת מים" ברחוב שונצינו.
ויתורים כואבים – אם אתה עובד עבור ארגון או בעל עסק ששכר אותך כקבלן משנה, יכול להיות שתצטרך לוותר על האגו, ועל הקרדיט. התפאורה שבנית היא לא שלך אלא של חברת העיצוב, הפרסומת שכתבת היא של חברת הפרסום, וכו'. ככה זה. שמח בזה שאתה סמוראי להשכיר שאחרי המלחמה יכול לחזור לשוטט בדרכים הצדדיות ובבתי המרזח, והשוגון נתקע בארמון עם כל הסריסים והניירת.
ז'- זה מה ששמים עליך אחרי שביצעת את העבודה. (ר' גבייה, ר' טעות בהנהלת חשבונות). באופן מוזר ומטריד, מי שאחראי על התשלום שלך הוא לא מי שעבדת מולו (ובטח היה מרוצה ממך עד דמעות אושר) מסתבר שכשזה מגיע לתשלום, אף אחד לא עומד להתקשר לוודא שקיבלת את מה שמגיע לך. אותו לקוח שהתקשר אליך שלוש פעמים ביום לבדוק אם יש התקדמות בסקיצה, שוכח את קיומך בגמר הפרוייקט. (ומכאן שלוחה התנצלות מראש לכל מעסיק שלא לוקה בתרבות הקלוקלת הזאת). מה שעומד לקרות הוא שכשתתקשר למנהל שעבדת מולו, הוא יסביר שהוא לא מתעסק בזה, ויפנה אותך ליוליה מהנהלת חשבונות, (שהחליפה השבוע את ז'ניה, שהחליפה את רותי) היא לא תמצא את החשבונית שלך, ואתה תצטרך להסביר לה עשר פעמים מי אתה ומה אתה רוצה ממנה, כשהיא בסוף תבין, היא תבשר לך שאתה צריך לפנות להנהלת החשבונות של החברה-האם, שהם בכלל אלה שמתעסקים עם ספקים. ככל שהארגון שעבדת בשבילו קטן יותר, כך, באופן פרדוקסלי, יהיה לך יותר קשה להשיג את הכסף שלך. דווקא קונגלומרטים גדולים ישלמו לך בזמן ואפילו יודיעו לך שהצ'ק מוכן. הבשורות הטובות הן שסוף סוף תלמד להפעיל את הסורק שיש לך במדפסת כדי לשלוח העתקים מהחשבוניות האבודות.
חברים – פה אני צריך להפריד בין שני סוגי פרילאנסרים: פרילאנסרי המחשב והמשרדים, והפרילאנסים ששייכים למקצועות ההפקה. (ארטים, תאורנים, עוזרי הפקה, גריפים, וכו') פרילאנסרי ההפקה, (לפחות מבחוץ) נראים כצוות סיירת מגובש אחרי טירונות יחידה. הם עברו הרבה ביחד, ויש מצב שהם באמת חברים אמיתיים. לעומתם, פרילאנסרי המחשב והמשרדים שמגיעים למשרד וחושבים שימצאו שם חברים עלולים להתאכזב. לא משנה כמה קרוב אתה מרגיש לאנשים שאתה עובד איתם על פרוייקט, כשהפרוייקט ייגמר, תיגמר ההרגשה הזאת. ככה זה, וזה בסדר. אם יש לך בעיה עם זה, אל תהיה פריאלנס, ואם אנחנו כבר בענייני ייעוץ מקצועי, אולי תשקול לכתוב ספרי ילדים.
חופש – משאת נפשו של הפרילאנס. הרי המילה מגולמת בתוך הגדרת המקצוע. יצאת לעצמאות בשביל ההרגשה החמקמקה הזאת, ההרגשה שהאופציות הפתוחות לפניך הן רבות מהאופציות שנסגרו, ההרגשה שאתה אדון לעיתותיך. מצד אחד, הפרילאנס נהנה מהרבה יותר חופש משכירים. הוא מחליט מתי הוא עובד ומתי לא, הוא מחליט באיזה שעות ובאילו ימים, והוא מחליט כמה לגבות. אבל לחופש יש שני צדדים. הצד השני והלא מוכר של העצמאות הוא טשטוש הגבולות בין זמן העבודה והזמן ה"פרטי". לפרילאנס בעיצומו של פרוייקט אין יום ולילה, ובכל דקה שבה הוא מרשה לעצמו לשכב ולהירגע הפרוייקט והדד ליין טורדים את מוחו, בעוד השכיר, (הנבון) מרגע שהוא מגיע הביתה, חופשי מהעבודה וטרדותיה. החופש האמיתי, ואת זה יודע כל בודהיסט מתחיל, הוא בראש.
חד יומי – גן העדן האבוד של הפרילאנסר. קזאנאדו. האולימפוס. קוראים לך לבוא ליום אחד וכמו אקדוחן שרוכב לעיירה מתוך המרחבים האינסופיים של שדרות רוטשילד, אתה רוכב לפתור כל מה שאפשר ב8 וחצי שעות (כולל ארוחת צהריים – לפחות 45 דקות לרענן את הראש). אם הצלחת לסגור את כל הקצוות, יצאת מלך. אם לא הצלחת, לא נורא, מחר אתה כבר לא שם.
חנופה – (ע"ע יחסי אנוש) בניגוד למה שמקובל להגיד, חנופה כן תביא אותך לכל מקום. למרות האמור בשורה הראשונה, קבלו הסתייגות: השימוש בחנופה אינו מחויב המציאות, ואם כן, עליו לבוא במשורה. המנהל ששכר אותך לעבוד אצלו לתקופה, לא צריך שתגיב לכל שטות שיוצאת לו מהפה בתשואות ומחיאות כפיים (למרות שאם אתה מצליח להביא את עצמך לעשות את זה בלי להקיא, אני יכול לערוב לך שהמנהל הזה יקרא לך שוב) אבל לא יזיק שתחמיא לו על העבודה האחרונה שלו, הוא ישמח, ולך זה יעלה רק בקצת תיעוב עצמי. (וזה עוד לא הרג אף אחד. להיפך. יש אנשים שזה נותן להם השראה)
חוצפה – מצד אחד, כפי שנאמר, חנופה תביא אותך לכל מקום. מצד שני, מי ששכר אותך מצפה ממך לקצת חוצפה. הוא מצפה שתדע להגיד לו כשהוא טועה ושתעמוד על שלך מול כל דרגות הניהול של המשרד או הפרוייקט. זכור! רוצים לסמוך עליך, רוצים לקבל הרגשה שאתה מבין מה אתה עושה, כי הם כבר לא כל כך בטוחים בעצמם ואחרת לא היו קוראים לך. ביטחון עצמי גבוה שלפעמים גובל בחוצפה הוא הכרחי. חשוב לזכור לא לעבור את הגבול. מה הגבול? בוא נגיד שכשהחדר פתאום יהפוך לשקט מיד אחרי משפט המחץ שפלטת, והקולות היחידים שתשמע בחדר יהיו בליעות רוק ומצמוצים, תדע שעברת אותו.
טובה – אל תעשה טובות. באמת. למרות שאתה נשמה טובה, וקשה לך להגיד "לא" לחבר של בן דוד ש"רק רוצה שתעצב לו לוגו" או "רק כמה מילים על החנות החדשה של אבא שלי" ובטח קשה לך ללכת הביתה כשכל השכירים במשרד עדיין עובדים על בריף לא פתור ומנהל הפרוייקט מבקש ממך "לעשות טובה" ולהישאר – אל תעשה את זה. זכור! הכישרון, הזמן והניסיון שלך במה שאתה עושה הם המשאבים של העסק שלך ואין סיבה שתיתן אותם בחינם. כמו שאף אחד לא יבקש מבעל חנות תכשיטים "לעשות טובה ולתת טבעת יהלום קטנה", אין סיבה שיבקשו את זה ממך. מקסימום, אם בא לך לבוא לקראת מישהו, נקוב במחיר נמוך ותעשה את העבודה כמו שצריך. אל תגיד למישהו "כן" ואז תתבאס עליו ותעשה חרא עבודה. זה לא טוב לאף אחד מהצדדים. (וזאת עצה לחיים. תחשבו על זה)
"טעות בהנהלת חשבונות"- תמיד ה"טעות" תהיה לרעתך. תמיד המנהל שמולו עבדת יאשים עובדת זוטרה במחלקה אחרת שהתחילה לעבוד אתמול. (ע"ע ז')
יחסי אנוש – יש רק שני דברים שאתה באמת צריך בשביל להצליח בתור פריאלנסר: 1. לדעת (פחות או יותר) מה אתה עושה ו-2. יחסי אנוש טובים. למעשה, אם אתה לא כישלון גמור במקצוע שלך, המשך העסקתך אצל לקוח או משרד נקבעת בטון של שיחת הטלפון או בהפסקת הקפה והסיגריה במשרד. פרילאנס טוב יודע לעצב יחסים עם אנשים לא פחות טוב מאשר הוא מעצב סלוגנים, ויז'ואלים, או חומרים. אם אתה לא יודע להתחבר לאנשים בתוך דקות, אין לך מה לחפש בעצמאות. עדיף שתשיג לעצמך סוכן או שתסתגר בסטודיו מטונף ברחוב שוקן ותעיף בזעם צואה צבועה בזרחן על הקירות כדי לסמל את תיעובך לכלל המין האנושי.
ילד – גם אם אין לכם ילד - תמציאו. ילד הוא תירוץ טוב לכל עיכוב, טעות, או התחפפות חפוזה. (מצטער שאני חייב לעצור כאן את הישיבה, אני פשוט חייב לרוץ הביתה להשכיב את הקטן )
כסף – זוכר את הימים שבהם היית שכיר והתביישת לבקש העלאה כי "לא נעים לך לדבר על כסף?". אז הימים האלה נגמרו. מהרגע שיצאת לעצמאות עליך לדעת לדבר על כסף באותה נוחות שבה אתה מדבר על הצבעוניות של התפאורה החדשה שאתה בונה. אתה צריך לדעת כמה לבקש עבור כל שירות שמבקשים ממך (שווה לעשות "מחירון" ולעדכן אותו מדי פעם בהתאם לזמן שלקח לך לבצע כל פריט במחירון וכמות זיון השכל שנאלצת לסבול בגללו), לעשות מו"מ, ולעמוד על המחיר שלך בלי למצמץ. אל תהיה תאב בצע. אל תזיין במחיר אנשים שלא מבינים כלום בתחום שלך, כי הקארמה תזיין אותך חזרה (אין לי בעיה, תקראו לי נאיבי) דע מה שווה הכישרון והזמן שלך, תמחר אותו במדויק, ואל תוותר במילימטר.
"לא" - מילה נפלאה. תתענג עליה.הקרבת את ביטחונך התעסוקתי ואת התלוש בסוף החודש כדי לקנות לעצמך את הזכות להשתמש בה. בניגוד לשכירים שחייבים לעשות מה שאומרים להם ואם לא מתאים להם, הם חייבים למצוא דרך יצירתית להתחמק (האחיין שלי בלע את הבאט פלאג של בעלי ואני חייבת לרוץ איתו למיון) פרילאנסרים פשוט יכולים להגיד "לא". "לא" לדד לדיין. "לא" למחיר. "לא" לסוג העבודה. "לא" ללקוח. לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא. כן. כן כן כן כן בדיוק שם! כן! ככה אני אוהב את זה! לאאאאאאאאאאאא!
לקוחות – לקוחות יכולים להיות מעצבנים, טיפשים, חסרי הבנה בסיסית במה שהם מבקשים ממך לעשות בשבילם, או שהם יכולים להיות ההיפך (כריזמטיים, חכמים, מנוסים בתחום שלכם כמו שאתם אף פעם לא תהיו). אתם יכולים לאהוב אותם, אתם יכולים לתעב אותם, אבל אתם חייבים להסתדר איתם. בסופו של דבר, היד שחותמת על הצ'ק, היא היד ששולטת בעולם (שלכם(
להישאר במיטה – (ע"ע גשם)
מע"מ- 16% (או 15.5%, או 16.5%, תלוי במצברוח של פישר) שמנפחים לך את החשבוניות. בזכות המע"מ כל עבודה של 1000 ₪ הופכת בשנייה ל-1160 (סכום עגול). החדשות הרעות הן, שכל התוספת הזאת הולכת קיבינימאט בסוף החודש, כשאתה נדרש לשלם את המע"מ למדינה. יש שמועות שההוצאות של העסק שלך מתקזזות מהמע"מ שאתה משלם, אבל בדומה לבחורה שנתנה לכלבה שלה ללקק לה רגע לפני שהדליקו את האורות למסיבת ההפתעה שלה, אני חושד שזאת סתם אגדה אורבנית.
מפה לאוזן – דרך השיווק היעילה ביותר. לקוח מרוצה יספר עליך לחבריו. לקוח מאוכזב יעשה את אותו הדבר. השם שלך הוא הנכס החשוב ביותר שלך. אל תזלזל בו לעולם. זהו. זה נושא כל כך רציני שאפילו אין לי בדיחה שקשורה אליו.
מילואים – בהנחה (הלא סבירה) שאתה תל אביבי עצמאי במקצועות המדיה שעדיין עושה מילואים, אז א' דע לכם שבלי אנשים כמוך המדינה כבר מזמן היתה הולכת פקקט, (וגם עם אנשים כמוך היא אוטוטו עוברת את נקודת האל-חזור) ואם אתה באזור של מראה אתה מוזמן ללכת לאהוב את עצמך קצת. חוצמזה תדע לכם שתצא מופסד. אף אחד לא יחזיר לך את הלקוחות שהתקשרו בדיוק כשהיית בסיור על הגדר, ולא באמת אפשר להכין סקיצות תוך כדי מארב ארטישוק. ביטוח לאומי מחזיר כסף לאנשי מילואים עצמאיים באופן אוטומטי בהתאם למקדמות שהם משלמים, אבל רק 3 שבועות אחרי הגשת ה"לוקש" (אישור שירות מילואים), ז"א שאם עשית מילואים כל חודש מאי, תראה את הכסף רק לקראת יולי. ועל זה נאמר, פראיירים לא מתים, הם מתים מרעב.
נרקוטיות – אם לוקחים צעד לאחור ומביטים על חיי המשרד, ניתן להבחין בקווי דמיון ברורים בין חייו של עובד משרד וחייו של נרקומן. שניהם מקדישים חלק ניכר מהיום שלהם כדי להשיג היי רגעי חולף, שניהם לא שמים לב לנזק שהם גורמים לעצמם ולסביבתם, ובטוחים שהם נמצאים על גג העולם. כמו נרקומן, גם שכיר שפורש לחיי פרילאנס עשוי לחוות קשיי גמילה. הרגשה של ריקנות ושדבר לא ימלא אותו שוב כמו ה-HIGH ההוא. אז נכון. זה קשה. לפעמים זה לא נעים ויש גירוד שמתחיל ברקות וזוחל לאורך כל הגוף ותחושות נמלול בקצות הגפיים. אז לכל הנגמלים, יש לי עצה אחת – לכו לים. הים מפיג את הכאב. כשאתה בים ב-11 בבוקר אתה לא סתם לא עושה כלום. אתה חופשי!! חופשי!! )והמהדרין ישלחו תמונה מהים לכל החברים הישנים ממרוץ העכברים שעכשיו עובדים על פרזנטציה, ותודה לזאביק על התובנות)
נשמה - תדאג לנשמה שלך. גם אם לא פרשת מסיבה ספציפית, אלא פשוט כדי לשפר את איכות החיים שלך, תדאג לעשות משהו שהוא רק בשביל עצמך. הסכנה שאחרי שתפרוש תחזור לעבוד, רק בשביל אחרים, ופשוט תגבה יותר כסף, היא ברורה ומיידית. זה לא חייב להיות סטארט אפ. זה לא חייב להיות הרומן העברי הגדול, (למרות שהגיע הזמן כבר) וזה לא צריך להיות סרט דוקומנטרי על תלאות העדה הג'רמקולית בדרך לארץ ישראל. פשוט תדאג לזמן שכולו מוקדש לנשמה שלך. גלישה (ע"ע), קריאה, סריגה וחוג קומיקס למבוגרים יכולים לעבוד באותה מידה. אם אתה בטוח מאד בזהות המינית שלך, ריקודים סלוניים זה בילוי מומלץ ועל הדרך אפשר ללמוד גם קצת רוסית.
סקס – לא משנה מה היה מצבך המשפחתי לפני שנהיית פרילאנס, מצב חיי המין שלך עומד להשתנות. אם היית רווק, מצד אחד אתה יכול לנשק לשלום לכל הפלירטוטים הקטנים במסדרונות שיכולים היו (לפעמים ולעתים רחוקות מדי) להיגמר באיזו התנגשות חפוזה באוטו בחניון או בזיון שיכור בסוף מסיבה משרדית. מצד שני, ברוכים הבאים זיוני צהריים! (לא, לא אני בבית. תקפצי, אני אכין לנו משהו לנשנש ותחזרי למשרד). אם היית נשוי או בקשר מחייב, פלירטוטי המשרד קרוב לודאי שרק הזיקו לך (הגורם מספר 1 לבגידות הוא ההזדמנות, אמר פעם חכם סיני). ואם מצבך הוא כזה, היציאה לפרילאנס היא בדיוק הזמן לשקם את חיי המין שלך שנהרסו בימים שבהם עבדת עד מאוחר, נשענת על זוגתך לפני השינה עד לספק אורגזמה, והלכת לישון. ברוכים הבאים זיוני בוקר מאוחר! ברוכים הבאים ארוחות רומנטיות כשהיא חוזרת מהמשרד. ברוכים הבאים אנרגיה לנסות דברים חדשים! (כן כן, כל הסטיות האלה שחשבת שאף פעם לא תנסה, בימים בהם חשבת שכל מה שגבר צריך זה עבודה קבועה ואישה שתהיה מוכנה לשכב איתו על בסיס יום יומי)
סוכן – אם שיווק עצמי הוא לא בדיוק הקטע שלך, אולי שווה לך לקחת סוכן. סוכן ינגוס כמה אחוזים מההכנסה שלך (בין 10% ל-30%. 50% ויותר אם הרגע ניצחת בתחרות שירה טלוויזיונית) אבל בתמורה ידאג לאספקה שוטפת של עבודה, ידאג למשא ומתן עם מעסיקים, (אם הוא מוצלח יכול להיות שהוא יצליח להעלות את המחיר שלך ב-30% ויותר ואז אפילו תצא מורווח) ואף ידאג לבירוקרטיה המעצבנת של סוף החודש. הבעיה – לא לכל המקצועות יש סוכנים עדיין (סטארט אפ? לא נכחיש). אז עד שתקום סוכנות "אקווה מארין" לנערות מים, יש כאלה מאיתנו שעדיין יצטרכו לסמוך על שיטות השיווק הישנות.
עין הרע – התמימים והמסכנים שחושבים שעין הרע לא קיימת, מוזמנים לדלג לערך הבא. לא משנה כמה טוב לך, שווה להיות צנוע. לא רק שזה לא ימשוך אנרגיות רעות מאנשים שעינם צרה בהצלחתך, אלא שזה ישאיר אותך טיפוס יותר נעים לסביבה, בלי קשר לרוחות, חאמסות ויריקות מעבר לכתף שמאל.
עוסק מורשה – שוב חזרנו למעט בירוקרטיה וסודות מעולם החשבונאות הסוער. כשתצא לעצמאות תצטרך לפתוח תיק במס הכנסה ובמע"מ. אם אתה מבצע עבודות מעטות ופזורות תוכל להוציא אישור ניכוי מס במקור בכל פעם מחדש בלי לפתוח תיק. אם אתה עובד באופן יותר קבוע, תוכל לפתוח תיק "עוסק פטור" אם ההכנסות שלך לא עולות על 35,000 ₪ )תבדקו, אל תתפסו אותי במילה), ואם אתה חושב להרוויח יותר (ועדיף שתחשוב ככה) תצטרך לפתוח תיק "עוסק מורשה", להוציא חשבוניות, וכל החרטאבונה. (כדי לקבל מידע אמיתי ממישהו שמבין משהו בכל זה, מומלץ לקרוא את " להיות או לא להיות עצמאי" כאן באתר. )
פורנו – האויב הגדול של הפרילנס שעובד מהבית (של הגברים בטוח, ולגבי נשים, נו, שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה) לך תפצח בריף משעמם או תערוך סרט "נופש חברה" של אנשי היי-טק כרסתנים, כשבמרחק קליק ממך, כמו הסירנות המיתולוגיות ששירתן המפתה גרמה למלחים לרסק את ספינותיהם אל הסלעים, נשים (נו, טוב, וגברים) מכל המינים והצבעים ובדרגות שונות של סטייה ממתינות לספק את כל תשוקותיך הכמוסות (ואת הרצון שלך לברוח מהפעילות המשמימה שבה אתה עסוק). כדי לברוח משירת הסירנות הנכלולית, אטמי אוזניים לא יעזרו. יש רק שלוש ברירות. להיכנע, לעשות את מה שצריך ולהמשיך הלאה עייף, מדוכדך ומאוכזב מעצמך, להילחם ולהמשיך הלאה בחוסר ריכוז, או לצאת לעבוד בבית קפה, שם לגעת בעצמכך מול המחשב ייחשב לסטייה רצינית מהנורמה המקובלת.
פחד – ההחלטה להיות פרילאנס היא מפחידה. לפעמים הפחד מוצדק. בניגוד לסרטים אמריקאיים שיגידו לך שמי שמאמין בעצמו ומוכן ללכת עד הסוף – יצליח, האמת שכולנו מכירים היא שונה. לא כל אחד יצליח, מסיבות שונות. לפעמים זה יהיה תלוי בך ובטיב העבודה ויחסי האנוש שלך, ולפעמים כוח עליון יימנע ממך את ההצלחה (או ההישרדות). לא משנה כמה אתה גאון, אף אחד עוד לא ניצח מיתון עולמי. כשהפחד משתלט, בדוק את עצמך: האם אתה טוב במה שאתה עושה? האם מכירים אותך? האם אנשים ימליצו עליך? האם המחשבה על להיות שכיר עד הפנסיה מעבירה בך רעד של בחילה? האם יש עבודה בשוק? האם יש לך "תכנית גדולה?" (שוב, זאת לא חיבת להיות הסימפוניה שתשנה את עולם המוזיקה, מספיק לעשות תכנית שעיקרה לבלות יותר עם הילדים). אם אחת התשובות לשאלות האלה היא "לא" – הפחד שלך מוצדק. כמו בטבע, כשהפחד משתלט על הגדי לפני שהוא יורד לשתות מים מהנהר שורץ התנינים, הוא רק מונע ממך לעשות משהו שיסכן אותך.
צ'ק – הסיבה שלשמה התכנסנו. אחרי שפרשת מהעבודה, קשרת קשרים, בנית תיק עבודות, קוששת לקוחות, קיבלת עבודות, פיצחת בריפים, קיבלת ריג'קטים, התעצבנת על הלקוחות, דפקת את הראש בקיר, יצאת מהבית להתאורר, שתית אלפי כוסות קפה, חזרת הביתה, שלחת את העבודה, קיבלת עוד ריג'קטים, הגעת לפגישה במשרד של הלקוח כדי לקבל "חידוד", יצאת משם, בעטת בעמוד מרוב תסכול על הלקוח הדפוק שלא רואה כמה שאתה גאון, קפצת לקופ"ח, חבשת את האצבע, עשית את הרעיון הראשון שפסלת כי הוא בסיסי וטיפשי מדי, העברת ללקוח, חגגתם ביחד את זה שזה בדיוק מה שהוא רצה, הגשת חשבונית, חיכית חודשיים, התקשרת, הועברת להנהלת חשבונות, גילית ששוב איבדו לך את החשבונית, שלחת העתק, התקשרת שוב והבטיחו שייבדקו. ואז... בוקר אחד, חודש וחצי אחרי הזמן, הוא מגיע. הצ'ק. אתה מפקיד אותו, ושוכח ברגע אחד את כל התלאות שהובילו אליו. כמה טוב להיות פרילאנס. כמה טוב.
קפה. (גם- לקפוץ לקפה) – סיימת עבודה מוצלחת עם לקוח ומאז לא שמעת ממנו? זה בגלל שאתה לא קופץ לקפה. במלים אחרות: תזכיר את קיומך גם אחרי שההתקשרות העסקית נגמרה. אם אתה עובר ליד משרד של לקוח שהיתה לך איתו כימיה טובה, תרים טלפון, תשאל מה נשמע, תזמין לקפה, או אפילו תביא טייק אווי אליו למשרד. אל תדבר על עסקים. דבר על דא והא. רכילות משרדית וספורט גם יעבדו מצוין. הלקוח ישמח על ההפסקה ביום העבודה העמוס שלו, וכערך מוסף, הוא ייזכר בך ובכמה אתה מוצלח/כישרוני/תקתקן/נעים, ובפעם הבאה שהוא יצטרך מישהו לתת לו עבודה, תהיה בטוח שהוא ייתן אותה לך. (שלא לדבר על זה שייצא לך שוב לראות את פקידת הקבלה ההיא שעובדת שם. אל תעשה את עצמך. אתה יודע על איזו פקידה אני מדבר)
ריג'קטים – או בעברית, סבבי תיקונים. למרות שאתה סופר מוכשר, (גובל בגאון, אמא שלך אומרת), בכל עבודה שתבצע יהיה ללקוח מה להגיד. ברוב הפעמים ה"כמה תיקונים קטנים" שיהיו לו ישלחו אותך לעשות את כל העבודה מחדש. קח את העובדה הזאת בחשבון בהצעת המחיר, ואל תשכח להגביל את מספר "סבבי התיקונים", כדי להטיל גם על הלקוח אחריות לתיקונים שלו, לאיכות ולדיוק שלהם, גם במקרה שאתה לוקח עבודה ב"קבלנות" אל תשכח להגביל את מספר "סבבי התיקונים" אחרת תעבוד על המודעה שלך לפטריה וגינלית עד גיל המעבר.
ריטיינר – בגדול זה אומר שמישהו החליט שאתה מספיק טוב כדי להיות ברשימת "מקבלי השכר" הקבועים שלו. היתרון: תקבל כסף גם אם לא עשית כלום. החיסרון: תקבל לא מספיק כסף גם אם טחנת כל החודש כולל לילות וספי שבוע.
רווחים עתידיים (דיפר) – לפעמים יגיעו אליך אנשים בלי כסף ויבקשו ממך לעבוד עבור רווחים עתידיים או הבטחה לעבוד רק איתך בעתיד, אחרי שהם יצליחו ויתפרסמו. פה זה נהיה טריקי. מצד אחד רוב הסיכויים שהלהט שאתה רואה בעיניים של הבחור שבא לבקש ממך לעבוד בדיפר הוא שאריות האלאסדי שלו מהמסיבה בדהארמסלה, וגם אם איזשהו נס יקרה והוא יצליח עם המיזם השאפני שלו, דקה אחר כך הוא ישכח אותך ויעבוד עם האנשים הטובים ביותר שכסף יכול לקנות (שהם לא אתה). מצד שני, יכול להיות שהבחור שמולך הוא הסטיב ג'ובס/ טים ברטון/ צוקרברג הבא ואם תדאג לעצמך לאחוזים או אופציות בחברה שלו או בסרט שבשבילו סחבת קוליסות באמצע הלילה לפסגת מצדה, עוד שנה שנתיים תוכל לפרוש לתאילנד (ע"ע) ולברך את עצמך על חושיך העסקיים המפותחים.
שוטף פלוס – הזמן שמחכים בין הגשת החשבונית ליום קבלת הצ'ק, או ליתר דיוק ליום בו הוא היה אמור להגיע. (ע"ע גבייה). דאג שזמן זה יהיה הקצר ביותר האפשרי כדי שהכסף (במקרה שלך ה200 שקל שקיבלת על לצלם בר מצווה של שון שאשאשווילי) יעבוד אצלך ולא אצל א.א.א אמרגנים בע"מ.
תמחור – (ע"ע) כסף. הנוסחה היא פשוטה. המחיר שלך לשעה * מספר השעות שאתה הולך לעבוד על הפרויקט * מספר סבבי התיקונים (ע"ע ריג'קטים) חלקי 2. לא כולל מע"מ. שוטף שלושים.
תאילנד – גן העדן האבוד. המקום המטאפורי (זה יכול להיות גם ברזיל, ברלין או דירה חמודה בתל אביב) שאליו נפרוש כדי לנוח ולעסוק רק במה שאנחנו אוהבים, אם רק נשחק את הקלפים שלנו נכון. ונאמר אמן.