אמיל (מילק) קנבל 1936 - 2014

בהיות נער בגיל העשרה עלה מילק מפולין לישראל לאחר שניצל ממחנות ההשמדה של הנאצים, והתחיל את קריירת הקולנוע שלו כצלם של ״יומני גבע״. הוא הגיע לשיאו המקצועי כשצילם את יצירותם של ליונל רוגוזין, "שובי אפריקה" ואת ״הבננה השחורה״ של בנימין חיים.

 

 

מילק לימד גם אותי בשנת הלימודים הראשונה והמפחידה בחוג לקולנוע, עם התרגילים הבוסריים שכולם מתביישים להראות: מי ידליק את הטלויזיה והדיוידי ככה שהם יעבדו זה עם זה, האם יספיקו להראות את כל התרגילים בשיעור, או אולי כמה ידחו לשבוע הבא? ולא פחות חשוב - האם מילק יאהב את הסרט או לא יבין אותו בכלל? להראות אצל מילק תרגיל בכיתה היה דבר שהפחיד את כולנו ולימד במידה שווה; הוא כיסח את מה שחסר, ציין את מה שעובד ולא הכניס לשיעור שלו את מי שאיחר, כי מי שמאחר לא מקבל עבודה (מורה נוסח אירופה...).

מילק אהב להראות סרטים קצרים זוכי פסטיבלים וכאיש שסלל את דרכו הקולנועית כצלם, היתה לו את החולשה לאסטתי והמוקפד, ואולי זו גם הסיבה שתמיד היה לבוש בצבעוניות המשלימה בין החולצה לאפודה, וגם לכך שעטה את משקפי השמש השחורים הבלתי נשכחים רגע לאחר יציאתו מהכיתה, כאלו שמונעים מפגש עיניים, שאף אחד לא יפריע לו להתבונן. 

חולשה נוספת שהיתה לאמיל היא האהבה להוראת הקולנוע, ולחוג אותו הקים בשנות השבעים לצד נוספים. מילק, שנפטר בגיל 77, יצא לפנסיה לפני כ 15 שנה, ועדיין חזר ללמד וללמד בחינם כי לחוג לא היה כסף לשלם לו. הוא בא על חשבון זמנו עם הרבה אהבה למקצוע ולקולנוע. כמו שיעוריו, הוא היה צלול וחד עד השיעור האחרון שלו שהתקיים בשבוע שעבר בחוג לקולנוע של האוניברסיטה.

 

ליביו כרמלי, קולנוען, מנהל הארכיון לסרטים של האוניברסיטה ומחבריו הקרובים של מילק, ביקר אותו יום לפני מותו: ״הוא חייך ועשה את הכל כדי שמסביב לא יהיו עצובים. אצילות כזאת אף פעם לא פגשתי, איש מדהים עם מפעל חיים מדהים. בשנה שעברה דיברנו על זה שהגיע הזמן לתת לו את הפרס לקולנוע, הפרס ניתן בסופו של דבר ל״גששים״ ועם כל הכבוד לגששים, ויש כבוד, מילק הוא הקולנוע. בשבוע שעבר הוא הגיע למשרדי ואפשר כבר היה לראות עליו שקשה לו, הוא גם סיפר שהיה לו קשה לצאת מהבית, אז שאלתי אותו למה הגעת? הוא ענה לי 'אני רק נכנס לכיתה - כל המחלה נשכחת' ואחרי זה לימד במשך 4 שעות רצופות.

הוא היה מדור אחר, דור נדיב, הוא לימד את כולנו והשאיר אחריו יצירה, ילדים ונכדים והיה שבע רצון מחייו. יש מילארדים שלא משאירים אחריהם דבר והוא השאיר דורות של תלמידים שצמחו להיות כמה מבכירי הקולנוענים בישראל".

הבמאי דני סירקין (״תא גורודין״, ״חסמב״ה״, ״למראית עין״), שהיה תלמידו של מילק בשנתו השניה באוניברסיטה בשנת 1994, סיפר שהוא היה המורה הכי טוב והכי חשוב שהיה לו: ״הוא היה מקסים אדיב ומיוחד. אני זוכר שיעור שהוא הראה לנו שוט מאיזה סרט ושאל במבטא הפולני הכבד שלו למה השוט הזה הזה טוב?תלמיד אחד ענה כי זה וון שוט, מילק אמר נכון! אבל זו לא הסיבה. תלמיד אחר אמר בגלל שהוא מצולם יפה - מילק אמר שוב נכון! אבל גם זו לא הסיבה. הסיבה שהשוט הזה טוב היא כי הוא חזק! אף אחד לא הבין למה הוא התכוון. אני חושב שהוא התכוון שהשוט דרמטי, ומאז זה נשאר לי בראש וכשאני מביים, אני צריך לדאוג שהשוטים שלי יהיו דרמטיים. היה מאד מדויק, לימד דברים בפשטותם. עשיתי פעם תרגיל וון שוט, והיה לי איזה חור שם, שלא קרה בו כלום. לאחר שהצגתי את התרגיל בכיתה, הוא פנה אלי ואמר, כן באמת תרגיל יפה, אבל היה חור. שאלתי אותו מה יכולתי לשים, והוא אמר חתול או כלב חמוד - משהו קטן שיגרום עניין. זה פשוט ונכון.

הוא קבע כללים שעד היום אני משתמש בהם כשאני מביים משהו. הנה כמה שהולכים איתי עד היום  :

״תסריט צריך להיות כמו מטוס קרב - בלי שום דבר מיותר״ 

״סרט זה כמו משחק כדורגל, יש שחקנים, יש כללים ידועים לכולם, יש קהל, וצריך לעבוד על פי הכללים. אחרי שעונים על הכללים, משם אפשר להמשיך ולהשתולל"

הלוויתו של פרופ. אמיל (מילק) קנבל תערך ביום חמישי 5.12 בשעה 14.00 בבית העלמין קרית שאול.