ואם נניח, לרגע, שיש אלוהים - הרהורים אישיים

צילום: פיליפ בלאיש

"ואם נניח לרגע שיש אלוהים" מתעד את חייה הגלויים של  קהילה עירונית, אך מבקש להציץ גם אל התת מודע המדומיין שלה. שהרי המציאות כוללת לא רק את שהעין רואה והאוזן שומעת, אלא גם את מה שמסתתר תחתם.

- --

תקציר הסרט

רועה ערבי ואשתו מוליכים עדר כבשים במורד גבעה. ברקע שיחי צבר. הם גולשים למרגלות הגבעה - לעיר רמת גן. לפני הנאכבה המראה הזה היה שכיח כאן. כיום זו אטרקציה. הכבשים נעצרים ברחוב קטן הסמוך לכיכר המרכזית של העיר ומתבוננים סביבם.

הסרט מבקש לאמץ את זוית ראייתה הארעית-התמימה-קדושה של כבשה, כזו הרואה רק טוב, כזו החולפת מעניין לעניין, הרואה פרטים אך לא את המכלול. כזו שאיננה מתימרת לבנות נראטיב. הסרט מתעכב על חיי היומיום של בעלי החנויות הקטנות ולקוחותיהם, של החוגגים בכיכר, של המשוחחים בניידים ברחובות, חלומותיהם, זכרונותיהם והחרדות הסמויות שלהם. 

לקראת סוף הסרט, אדם במעיל אפור משוחח בטלפון הנייד, עם אביו הנמצא בבית אבות: "... אבל כשיצאת מבוכנוולד, אמרת שאלוהי ישראל עצמו השמיד ששה מיליון יהודים! הוא עצמו! הגרמני המנוול עם השפם הקטן היה רק השליח! אז עכשיו אנחנו שוב ששה מיליון! מספר המזל! האם אלוהים שב וסופר אותנו?"

עדר הכבשים חוזר אל הגבעה עטורת שיחי הצבר, אחריו עולה טור של אנשים צמודים לטלפונים הניידים. פניהם אל השמים הריקים.

הרהורים על עשיית הסרט

א.
לפני 42 שנה עשיתי סרט תיעודי על ההצגה "הצוענים של יפו" של נסים אלוני שהועלתה ב"הבימה". בפגישה הראשונה שלי עם נסים אמרתי שאני מבקש להבין את התהליך היצירתי שבו נוצר יש מן האין.  איך נולד מחזה, ובעקבותיו הצגה, מרעיון היולי וממלים פורחות באויר. אלו היו ימי ראשית הטלויזיה והשאלה איך נולדת יצירה, לא חדלה מלהעסיק אותי.
"הבנה ?!", אמר נסים, "אין הבנה! למה כולם שואפים להבנה, בכלל ?"  כבמאי צעיר שעשה את צעדיו הראשונים, חייכתי לעצמי. חשבתי שזהו אחד מן החידודים שהוא נודע בהן, מאידך, חשבתי, יתכן שזהו מנגנון הגנה שבאמצעותו שומרים על סודות היצירתיות מפני חדירת זרים. המשכתי לחתור להבנה.

במרבית הסרטים התיעודיים שעשיתי, בניתי לעצמי מערכת סיבתית שנראתה מוצקה. ניסיתי להבין מה הוביל למה, מה גרם למה. קרה שגיליתי, שנים אחרי שגמרתי סרט, שהמערכת הלוגית שעליה בניתי אותו היתה רעועה. נדמה לי שאנחנו, עושי הסרטים התיעודיים, תועים ברחבי יערות העד והמדבריות הצחיחים של התופעות שבהן אנחנו עוסקים. רק לעתים נדירות אנחנו מגלים קצה קצהו של משהו נכון. השאר שממה וחשכת הג'ונגל. היום אני מתחיל להבין את אי היכולת להבין שעליה הצביע נסים. בתחילת הסרט "ואם נניח, לרגע, שיש אלוהים" מופיע טקסט שהוא מעין פראפראזה שלי על דברי הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס – "סרט דוקומנטרי", נכתב שם, "הוא נסיון נואש לתעד את מה שאיננו ניתן לתיעוד – שהרי כל אדם, כל משפט וכל תמונה, מכילים בתוכם את העולם כולו".

בעיניי המונח "תעודה", מתיחס למשהו שאין עליו ערעור. תעודת לידה ותעודת פטירה הן היחידות העונות באמת לצו הזה. סרט תיעודי – כל סרט תיעודי - הוא טיפה קטנה מתוך שולי ים המציאות העצום שמתוכו נשלפה.  היוצרים יודעים זאת - קהל הצופים לרוב לא. הקהל מאמין שהטיפה מיצגת את הים.

הסרט " ואם נניח, לרגע, שיש אלוהים", (למען האמת -כמו מרבית הסרטים התיעודיים...) בנוי ממשיחות מכחול ספונטאניות, ארעיות, מתוכננות רק בחלקן. אין הוא מבקש להבין. ודאי שלא לשפוט.

ב.
לפני דלת הכניסה לדירתנו, על שולחנון קטן בחדר המדרגות, מונחת קערה עגולה, ובה ממתקים, בדרך כלל סוכריות טופי. יער, נכדנו בן השנתיים ורבע, רואה בקערה הזו את חלום חייו ומקור התחבטויות הנפש שלו.
כן ? לא? כמה ?
אלפי גירויים חיוביים ושליליים מזדמנים לאדם בכל יום, סרטים, חדשות. טלויזיה, עיתון, שיחות אקראי, פרסומות. כולם דומים לסוכריות הטופי הדביקות שנכדנו מסתבך בהן.
כן? לא? כמה? אי אפשר הכל. חיינו הם קצת מכל דבר.

גם הסרט כך. מהלך לו ברחובות רמת גן. מלקט. מרפרף. כמו מבט הכבשה -  חולף מגבעול לגבעול, מאדם לאדם. מאירוע לאירוע. אקראי. מסרב במודע להתעמק. כי ככל שתעמיק לחפור, תגדל האכזבה. לעולם לא תוכל להגיע אל הקרקעית. תמיד יש שכבה נוספת.

ג.
העירוב בין דוקומנטרי למבויים נחשב בעבר כמביש. טוהר דיבורו ושפת גופו ה"טבעית" של גיבור סרט תיעודי מצוי, חושפת, כביכול, את ערוותו של השחקן המופיע לידו. השחקן פולט מלים שנכתבו על ידי אחרים ושאותן שינן חזור ושנן. השילוב בין הספונטאני למתוכנן יצר דחיה. היום התערערה אמינותה של האמת.

מי יכול היום לעמוד על דוכן העדים ולהישבע בלב שלם, בלי פיק ברכיים, את המשפט הבלתי אפשרי: "אני נשבע לומר את האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת"? ברור היום לכל מי שעיניו בראשו שהבמאי הדוקומנטרי בוחר בקפידה איזה פן של האמת להציג, איך ללטש אותה, איך למרוח אותה בשמן, איך לחשוף את גופה לאור השמש. אלא שבלילות שחורים נחשף, לפעמים, לאורה של מנורת המקרן, הצד האחר, אולי האפל שלה. אולי אפילו פצעיה נוטפי המוגלה. הסרט "ואם נניח לרגע שיש אלוהים", מבקש לדלג על פני המשוכה הזאת. הוא מבקש לראות ב"אמיתי" ובמתוכנן זוג תאומים.

ד.
הנראה והנשמע הם, לרוב, מרכיביו היחידים של הסרט התיעודי. הנחלם, האסוציאטיבי וההרהור הפנימי הלא נאמר, נחשבים לתחום המושב הבלעדי של הסרט העלילתי, לא התיעודי. הסרט "ואם נניח, לרגע, שיש אלוהים" מבקש להציע, שחלום, זיכרון, אסוציאציה שלא היה להם ביטוי מילולי ישיר, הם חלק חשוב לא פחות של המציאות, אלא שהסרט התיעודי משמיט אותו בדרך כלל, אלא אם כן הוא נאמר במפורש מפי הסוס.

ה.
רבים מן הסרטים התיעודיים וכתבות הטלויזיה שביימתי, עסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים. לשמחתי כאלה הם מרבית הסרטים הדוקומנטרים שנעשים היום. הנושאים האלה ממלאים את מסכי הפסטיבלים התיעודיים ואת ערוצי הטלויזיה התיעודיים. רבים מהם עשויים בתבונה רבה וממלאים תפקיד פוליטי וחברתי חשוב. אלא שהתפיסות הלאומניות-גזעניות-התועלתניות השתלטו על הקונצנזוס. והחמלה מצטמקת. אולי בגלל שהכל פורטים על נימיה.

בסרט "ימי הרדיו" של וודי אלן, אמריקה של אמצע המאה הקודמת, עצרה את נשמתה בשל שידור רדיו על ילדה אחת שנפלה לבור. היום המדיה מוצפת בסיפורים המשוועים להזדהות רגשית. אבל הרגש נשחק. תיאורי מעשי נבלה וזוועה רודפים אלה את אלה ומשאירים אותנו אדישים.  

לפני צילומי "ואם נניח, לרגע, שיש אלוהים" ובמהלכם, החלטתי לבדוק אם אפשר לעשות סרט בלי סיפור סגור, ללא לחץ על שקיות הדמעות, בלי גיבור, ללא קונפליקטים חריפים, בלי רעים וטובים, בלי יומרה להבין. ביקשתי להתבונן בחיים הזורמים להם, מתחברים ומתפרקים לאלפי פרודות וחלקיקי מציאות ודמיון. על היומיום.
"אבל על מה הסרט?", שאלו אחדים מן הצופים. הסרט עצמו הוא מעין מחאה על עצם הצגת השאלה.

ידידי פרופסור ענר פרמינגר השיב על כך בציטוט מדבריו של התסריטאי והתיאורטיקן צ'זארה זאוואטיני, מתוך "תיזות על הניאו ריאליזם":

 "תגובתנו הראשונה, השטחית ביותר כלפי מציאות היום יום, היא השיעמום. כל עוד לא נצליח להתגבר על עצלותנו האינטלקטואלית והמוסרית, תהיה המציאות בעינינו משוללת כל עניין. אין איפוא כל פליאה על שהקולנוע חש תמיד, באופן טבעי, כמעט ככורח, את הצורך בסיפור שיוכנס אל המציאות, כדי לעשותה מרגשת ומרשימה... המאפיין החשוב ביותר של הניאוריאליזם, חידושו המהותי נראה לי, איפוא, בתגליתו שהצורך בסיפור אינו אלא דרך לכסות שלא מדעת על תבוסה אנושית...המציאות עשירה עד להפליא – צריך רק לדעת להתבונן בה... תפקידו של האמן אינו לעורר בצופה זעם או התרגשות, אלא להביאו לידי הרהור."

הקולנוע העלילתי ברובו המכריע, כולל סרטיו של זאווטיני עצמו, (ביניהם "מצחצחי הנעליים" ו "נס במילנו"), לא הצליח לעמוד במשימה הקשה שהציב לפניהם. הצופה קונה כרטיס ונכנס לאולם החשוך אולי בשל ההזדקקות הנואשת שלו לחוות באמצעות הסיפור הקולנועי חוויה של שלמות. אולי על מנת לפצות לזמן מה על תחושת הריק, האקראיות, וחוסר המשמעות של חייו.

סיפור סגור, מבנה מתוכנן ועלילה מובנת, הם מרכיביו של הסרט העלילתי המצוי. הקולנוע התיעודי, לעומת זאת, בשל היומרה שלו לקשר הדוק למציאות, יכול לנוע במרחבי הכאוס של הקיום האנושי ולגלות מטמונים ששום סיפור מתוכנן לא יגלה. אלא שמרבית הסרטים הדוקומנטריים שאני מכיר מבקשים לחקות את המבנה הסיבתי, המתוכנן של הסרט העלילתי. ובכך אנחנו מחמיצים את אחד היתרונות היחסיים הגדולים שיש לסרט התיעודי.

רציתי לנסות אחרת. לא שחידשתי משהו, רבים וטובים ממני עשו זאת לפני, אלא שבעת האחרונה הקול הזה נדם. הבאתי את הרעיון ההיולי של הסרט בפני לוי זיני ששימש כמנהל האמנותי של ערוץ 8 בנגה, והוא עודד אותי להעיז: "תרשה לעצמך להתפרע"! הוא אמר. קיבלתי עידוד דומה מרון גולדמן המנהל האמנותי של הקרן החדשה. הסרט והרעיונות שעיצבו אותו, קיבלו את צורתם הסופית במהלך ימי העריכה הרבים, תוך כדי דיונים מרתקים עם העורכת הנבונה והמסורה טליה הופמן שהשתתפה איתי גם בכתיבת התסריט.

הצילומים, בהנהגתו של פיליפ בלאיש, נמשכו כשנתיים. עד רגע מסויים חשבתי שאני עומד בכבוד במשימה שהצבתי לעצמי - אקראיות, ללא מבנה, ללא עלילה. עד שיום אחד, הגיח הלויתן הגדול של ההיסטוריה ממעמקי האוקיינוס, ובלע את דגיגי הפרודות הקטנות. 

באחד מימי הצילום ראינו אדם בבגדים מרופטים חבוש בקסקט מיושן, שקנה בקבוק מים במכולת של מאיר. הוא דחף את הבקבוק בכוח לתוך התרמיל הגדול שנשא ואז לפתע, לשבריר שניה, הפנה את ראשו אלינו בחטף ובעיניו חרדה, כאילו גנב משהו. נטל את התרמיל בבהלה והתרחק במהירות. הוכיתי בתדהמה. נדמה היה לי שראיתי תמונה דומה פעם. נזכרתי.
לפני למעלה מארבעים שנה ראיתי את הסרט "יידל מיטן פידל", סרט מוסיקלי דובר ידיש שצולם בפולין בשנת 1936. השתתפו בו מאות ניצבים יהודים. הסתכלתי בהם ובעיניי לחלוחית. שניים מעטות אחר כך לא יישאר ממרביתם אלא אפר - והתמונות בסרט שבו הם מופיעים כסטטיסטים. האדם שצילמנו ליד המכולת של מאיר היה משם. גם אנחנו. שם הוא גם כאן.

הבנתי פתאום שאין מנוס – יהיה מבנה ! ההיסטוריה מחייבת אותו. נוכחותם מעוררת האימה של השואה והנאכבה מחייבים מבנה.

שר ההיסטוריה, שנוכחותו הסמויה גרמה לזעזועים ססמיים זעירים במהלך הצילומים, הוציא את ראש הענקים שלו מעל הקרום הדקיק של האדמה שכיסתה אותו – ונגס.

רם לוי

לצפיה בקטעים מתוך הסרט בטריילר

למועדי ההקרנה בסינמטק ירושלים