ליצור קולנוע ולבחור באהבה, בלי לחשוש

צילום: פוסטר הסרט

בשבוע שעבר צפיתי בסרט המקסים 'מים רבים'. לפני שאספר על הסרט, אציין בגילוי נאות שאמרי מטלון, הבמאי והתסריטאי המוכשר, הוא גם חבר וקולגה, הוא מלמד בימוי וכתיבה באוניברסיטת רייכמן, שם אני מייעצת תסריטאית לפרוייקטים.

ועכשיו לעניין - הסרט הוא קודם כל ולפני הכל סיפור אהבה עדין ורגיש בין שתי דמויות שהכי לא סביר שיתאהבו: ליהי קורנובסקי שובת לב, משחקת אשה צעירה ויפה שעוברת תאונה בים והופכת למשותקת. עלא דקה משחק ברגישות ובהומור סניטר ערבי שעובד במרכז השיקום. כמה שזה נשמע לא סביר, ככה זה הופך להכי הגיוני כשצופים בסרט, קשה לא להתאהב בהם. אין פה פוליטיקה, רק אהבה שנולדת מתוך חמלה ונתינה, מהמקום הכי נמוך וחלש שאפשר, בזמן ובמקום הכי לא מתאימים. גם אין פה קלישאות או פנטזיות. הסרט מצליח לדלג על המשוכות הללו באופטימיות ובאנושיות, מה שגרם לי לצאת מהאולם עם תקווה בלב.  

לא פשוט ליצור בתקופה הזו ועוד יותר מאתגר להביא סיפור אהבה בין יהודייה לערבי כשנדמה שאנחנו בנקודת רתיחה. הסרט היה בשלבי הפקה מתקדמים לפני השביעי לאוקטובר ועכשיו מתמודד במירוץ לפרסי אופיר טרם יציאתו לפסטיבלים ולהפצה בישראל ובעולם.
ניצלתי את ההזדמנות לשאול את אמרי על תהליך היצירה שלו, למרות ותוך כדי כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות.

כמה מילים על אמרי מטלון- הוא בוגר בהצטיינות של בית הספר סם שפיגל ובית הספר לתסריטאות, סרטו הקצר "קו תפר" (2008) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, הסרט מראות שבורות' (2019) אותו יצר עם אביעד גבעון, השתתף בתחרויות הרשמיות של פסטיבלים ברחבי העולם וזיכה את יוצריו במגוון פרסים ומועמדויות, ביניהן על התסריט הטוב ביותר בפרסי אופיר.

מאיפה הגיע הרעיון ומה נתן לך השראה להפוך אותו לסרט?
"התחלתי לכתוב סרט בשם 'הנופים שלנו' על השיקום של אמא שלי בעקבות אירוע מוחי ועל איך שהקשר של ההורים שלי התחזק מאוד בעקבות הטיפול של אבא שלי בה. אבל זה היה לי קרוב מידי והכתיבה חנקה אותי. ממש באותו זמן חברתי היקרה, ליאורה לנדאו, סיפרה לי על זוג שהיא ובעלה, אלי, הכירו לפני שנים. בחורה תל אביבית שנפצעה והגיע למרכז שיקום והמטפל הערבי, פלסטיני תושב ישראל, שהיה במקום ועזר ותמך בה והם התקרבו. הרגשתי שזה סיפור שמעניין אותי לכתוב והוא יהדהד בעקיפין את מה שרציתי לומר על כוחה המרפא של נתינה ובעקיפין על האהבה שהתחזקה בין הוריי ברגע של משבר וגם על מה שקורה פה ועל הפרקטיקות השונות שנהוגות כאן כדי להרחיק בינינו".

מה היה האתגר המשמעותי ביותר מבחינה תסריטאית?
"האתגר היה להפוך את הסיפור הזה שנשמע על הנייר "גדול" לכמה שיותר קטן, אינטימי, טבעי ונעדר פאתוס. קיוויתי שככל שיתקדם הסרט יישכח הכל: הנושא, המקום, הזמן ומה שנראה על המסך יהיו שניים שאוהבים. אתגר נוסף היה ולמצוא סוף שלא יהיה ברור מאליו לשום כיוון.
אני חושב שעל כולנו יש מגבלות, כבלים, הגבלות תנועה. החברה והדעה של החברה סביבנו היא כלא מחשבתי ורגשי. האתגר הוא לעשות הכל כדי להילחם בהגבלות, כל אחד והכבלים שלו ולחתור להיות חופשיים. כמובן שבדרך יש מחירים, אבל המחיר הכי כבד הוא לחיות בלי שאיפה לחופש. גם השאיפה לחופש היא חופש. אנחנו צריכים לרצות להיות חופשיים."

הפקת הסרט הייתה בעיצומה בשביעי לאוקטובר, מה היו התחושות שלך לגבי הסרט תוך כדי המלחמה, כשיש עוד חטופים בעזה והאם זה שינה משהו בסרט?
"אני חושב שאם כבר משהו, אז המלחמה חידדה שיש צורך עוד יותר בסיפורים שמהדהדים רגעים של תקווה. אני מרגיש שההשפעה הכי גדולה של המלחמה היא שבסרט יש הרבה פחות אלימות ממה שחשבתי שתהיה במהלך הדרך. העיניים שחזו בדימויים של המלחמה, משני הצדדים, שבעות מדימויים כאלה וזקוקות לטון אחר. הסרט מביא רוך, חום, אהבה, הקשבה. אבל לא רק. הוא מביא גם את הקרקעית הקשה שאליה כולנו מתרסקים ברגעים שאנחנו לא חותרים למצוא את כל אלו."

תאר את התהליך שבו התסריט קיבל אור ירוק, מבחינת מימון וקרנות.
"התסריט ממומן גם על ידי משקיעים פרטיים, גם על ידי קרנות וגם על ידי המפיצים שהם גם שותפים בהפקה. אני חושב שככל שהסיפור התהדק היה קל יותר להכניס שותפים. בסוף כשמשהו עובד ומשאיר אימפקט זה משכנע אנשים להיות חלק. מילים על, תמות ושיחות והבטחות עיוניות לא מחליפות אימפקט.
ליוצרים צעירים אני אומר: אם משהו חשוב לך, לא: 'אל תוותר עליו בכל מחיר', אלא: אל תוותר על להפוך אותו להכי טוב שניתן."

ולמה בכל זאת עכשיו?
"אין זמן יותר טוב לסרט הזה מעכשיו. אני חושב, יותר נכון אני מקווה, שיש משהו בסיפור הזה שפשוט מרוקן את התוויות מתוכן. גורם להפרדות ששמים בינינו להראות מלאכותיות. אני לא נאיבי. קשה פה. אבל אני חושב שתפקיד של אמנות היא לא רק להראות שקשה וחשוך אלא במקביל גם להיות מגדלור של תקווה. להראות איך היה אילו. 
ליהודה עמיחי יש שיר שאני מאוד אוהב בכלל וגם בהקשר של הסרט. קראתי אותו לכל הצוות והשחקנים ביום הראשון לפני השוט הראשון. לפני המילה הראשונה שצולמה.

הים והחוף יהודה עמיחי
הַיָּם וְהַחוֹף זֶה לְיַד זֶה תָּמִיד. שְׁנֵיהֶם
רוֹצִים לִלְמֹד לְדַבֵּר. לִלְמֹד לוֹמַר
רַק מִלָּה אַחַת. הַיָּם רוֹצֶה לוֹמַר 'חוֹף'
וְהַחוֹף רוֹצֶה לוֹמַר 'יָם'. הֵם מִתְקָרְבִים,
שְׁנוֹת מִילְיוֹנִים, אֶל הַדִּבּוּר, אֶל אֲמִירַת
הַמִּלָּה הָאַחַת. כְּשֶׁהַיָּם יֹאמַר 'חוֹף'
וּכְשֶׁהַחוֹף יֹאמַר 'יָם'
תָּבוֹא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם,
יַחֲזֹר הָעוֹלָם לְתָהּוּ.

האם אתה חושש לסרט או חושש מתגובות?
כמובן שאני רוצה שהסרט יתקבל באהדה בקהילת הקולנוע ובקרב הקהל, אבל אני לא חושש מכלום בהקשר של הסרט. אולי רק חושש שאהפוך לאדם שחושש. אני שלם עם הסרט. עשיתי אותו עם אנשים מאוד מוכשרים, גם יוצרים מאוד מוכשרים וגם אנשים עם מגבלויות שהמגבלה שלהם נמצאת הרבה יותר במבטים עליהם מאשר בתפיסה שלהם את עצמם. אנשים מדהימים. חופשיים באמת. למדתי מכל מי שהיה חלק בסרט הזה הרבה ואני מקווה שהם למדו ממני ואני מרגיש שיצרנו משהו שיש לו נוכחות שלמה בעולם.

מה אתה מאחל לסרט ולעצמך? 
אני מאחל לסרט שיגיע לכמה שיותר אנשים ולי אני מאחל שיגרום לאנשים להרהר בתפקיד של השנאה בחיים שלהם ובתפקיד של האהבה בחיים שלהם. שייבחרו היכן הם שמים את הטון. 
חוץ מזה אני מאחל לעצמי גם את מה שכל יוצר מאחל לעצמו, שהיצירה הזו תסלול דרך ליצירה הבאה שאני כבר בעיצומו של תהליך כתיבתה."


המאמר באדיבות מרב שקד, מנהלת בית הספר לתסריטאות “תסריטים”