מה שבאמת מבדיל אינטרנט מטלוויזיה

אבא שלי יצפה בטלויזיה עד יום מוותו. הוא בן 87. הוא מפחד פחד מוות מהאינטרנט ולא הצליח להתגבר עליו גם אחרי כמה קורסים פרטיים ממיטב המדריכים. או.קי - זה מקרה קיצוני, אבל יש אנשים צעירים ממנו בהרבה שינהגו באופן דומה.

באותו הקשר אפשר לתת את אותה תשובה גם לגבי ההעדפה של חדשות ערוץ 2 על פני חדשות ערוץ 10. נעשו נסיונות רבים לדון בכך. איכות  המהדורה של 10 אינה נופלת מזו של 2 וערוץ 10 אחראי גם לכמה תחקירים מובילים. 

נטען על חדשות ערוץ 10 שהתכניות שאחריהן פשוט לא מספיק אטרקטיביות ושהצופים מעדיפים חבילות שלמות של הכל בערוץ אחד, כשם שרוב האנשים מעדיפים לערוך קניות במרכול גדול ולא באוסף של מעדניות.

הכל נכון, אלא שאני מוסיף לכך את ההרגל. תאמרו: הרי על פי אותו היגיון היינו אמורים להיות כולנו מול ערוץ 1! זה שיא ההרגל לכאורה, לפחות למי שמעל גיל 25.

אז לא בדיוק: ערוץ 2 נולד אחרי כמיהה גדולה להיות ככל העמים, עם ערוץ מסחרי והפלא הזה שנקרא פרסומות. חייתי בחו"ל ועבדתי בשגרירות ישראל בתקופה בה פרץ ערוץ 2 ועובדי השגרירות היו מקבלים הקלטות של הדבר הפלאי הזה ממשפחותיהם הנפעמות בארץ. מה שהכי ריתק את כולם היה הפרסומות, שהפכו לפופולריות יותר מהתכניות עצמן. יעל אבקסיס פותחת את מעילה לפני בחור בפרסומת לקסטרו נכנסה לפנתיאון לצד סרגי אייזנשטיין ואקירה קוראסאווה, לפחות בתודעה של בני דורי.

אז זהו. החידוש הסתיים והפך להיות מציאות שמנונית. כעת נשאר להיצמד להרגל, כמו לשמן של מגד ולשוקולד פרה.

טלויזיה נחשבת בעגה המקצועית לחווית - Lean Back, או בתרגום חפשי  - להתרווח. זה לא רק גודל המסך, כמו התפאורה. בעיצוב הסלון הישראלי, הטלויזיה מוצבת במקום הראשון וכל הכורסאות פונות אליה.

חוקר חווית המשתמש ג'ייקוב נילסן הגדיר ב - 1997 את המושג ובאותה נשימה הגדיר את המחשב כ - Lean Forward, שבתרגום חפשי אקרא לה רכינה, שהיא בעצם מחווה פיזית המאפיינת מצב של עבודה.

ההגדרה היטשטשה עם פריצת מחשבי הלוח (טאבלטים), שהפכו להיות כלי צריכה למדיה (ספרים אלקטרוניים, מגזינים, סרטים וטלוויזיה). זה נכון ורוב המחקרים מוכיחים שהשימוש במחשב הלוח נעשה דווקא בבית, למרות שלכאורה הוא אמור לספק את חווית הניידות האולטימטיבית. מחשב לוח מספק חווית צפיה אישית ולא משפחתית, עם היתרונות והחסרונות שבדבר.

מצטער לסבך אתכם, אבל המציאות היא כזו, לא אני. כדי להוסיף לבלבול ואז להבהיר אותו, עלינו להוסיף את תופעת המסך השני (Second Screen). רוב האנשים שיטרחו לקרוא את הרשומה הזו יעשו משהו נוסף בו זמנית או שהעיניים והאזניים שלהם  יהיו קשובים למשהו נוסף (יש לי לייק בפייסבוק! בוא נראה... - וואטס מזמזמם. מענין מה אני מפסיד וכו'). התופעה הזו, שהפכה את כולנו לבעלי הפרעות קשב, נקראת מסך שני כאמור. ברשומה אחרת כתבתי על דרך בה ניתן לרתום את שני המסכים לטובת הגברת המעורבות של הצופים. אז כרגע הטאבלט והטלוויזיה יצאו לקרב: מי יהיה המסך הראשון מביניהם?

בתמונה למעלה, מתוך מחקר של נילסן, אפשר לראות שהאמריקאים הם החזקים ביותר בשימוש בשני מסכים והאיטלקים הם הכי מסורתיים. ההנחה המובלעת במחקר הזה היא שהטאבלט הוא המסך השני ולא הראשון. 

ההמתנה לטעינה של וידאו באינטרנט היא ללא ספק הנקודה הכואבת והמרגיזה ביותר. אני כותב את הדברים גם בתור בעלים של אתר VOD, שמקבל תלונות על כך מדי פעם (למרות השימוש בשרתים מעולים) וגם כמרצה, שמסתמך על הרצת וידאו ובכל פעם נכנס לויברציות עם החשש שהאינטרנט ייתקע. פיתחתי כבר יכולת להרצות ללא וידאו, כאשר אני מדבר על מה-שהיינו-רואים לו-היה-חיבור-נורמלי... - אלתור משונה, אבל הכרחי כאשר מרצים בחדר עם קירות עבים, רשת עמוסה או קומה נמוכה.

אז מה צופן לנו העתיד הקרוב?

שתי בשורות משמחות

בדרום קוריאה, שהפכה מזמן לסמן הטכנולוגי של העולם, מציעים היום אינטרנט סלולרי במאה מגה. בסיאטל מוצע היום אינטרנט במהירות 1 ג'יגה במחיר של 80$ לחודש. היי, זה זול יותר ממנוי לכבלים לווין ועם מהירות כזאת, מדובר כבר על איכות שידור של ממש.

לא סתם כתבתי על איכות הצפייה, שהיא בעצם מהירות האינטרנט, בסוף. מכל השיקולים, זה בעיני הדבר האחרון שבאמת מבדיל אינטרנט מטלוויזיה. 

ולמה?

קחו למשל את הרצון העצל של הצופה שיבחרו בשבילה את התכנית בה תצפה. הרי יש בצריכת מדיה מרכיב אסקפיסטי של ריקון המחשבה ומנוחה. הדבר לא נעלם מעורכי תוכן של אתרי אינטרנט. גם אני ניסיתי להציע שידור ישיר של סרט משתנה בכל פעם שנכנסים לאתר, במקום רק VOD, אבל עצרתי, שכן הדבר מחייב מהירויות אינטרנט הרבה יותר גבוהות ויציבות ממה שיש כיום.