המלצות דוקאביב - חייל על הגג

 

 

אחד הסרטים המעניינים בתחרות הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב" נעשה דווקא על ידי במאית ישראלית. אסתר הרטוג נולדה בהולנד ועלתה עם משפחתה לישראל בגיל 11. היא החלה את דרכה המקצועית כחוקרת לאחר שחזרה לאמסטרדם כדי ללמוד אנתרופולוגיה והשלימה תואר שני במנצ'סטר. כך הגיעה גם לחברון על מנת לעשות מחקר מתועד על המתנחלים בעיר. התוצאה הסופית היא סרט מעקב שזכה ב"אידפא" בשתי קטגוריות חשובות בסרט הביכורים ובסרט ההולנדי הטוב ביותר.

כמי שחלקה את ילדותה בין הולנד לישראל הרטוג מצאה עניין בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבין כמה מחקרים שערכה העוסקים בנושא היא הסתקרנה במיוחד לגבי הנעשה בחברון אותה הכירה בעיקר מסיקורי החדשות. בחברון היא בחרה להתרכז דווקא במתנחלים שעד כה לא זכו ליצוג רב לא במחקר ולא בקולנוע התיעודי. לדבריה, בסביבתה הקרובה המתנחלים בעיר יוגדרו לרוב כתמהונים קיצוניים. הבעיה בהגדרה זו היא בכך שהיא נותנת להם אור ירוק לעשות ככל העולה על רוחם, וגם בזה שהיא מבטלת את המרקם האנושי של הקבוצה. את הרטוג סיקרן לדעת על חיי היום יום של הישוב היהודי בלב העיר, להראות כיצד ילדים מתחנכים שם ולהכיר את החלומות ואת השאיפות של המתנחלים.

הרטוג מודעת למגבלות האובייקטיביות של יצירת סרט והצגתו, אך היה לה חשוב להיות אובייקטיבית ככל האפשר ולצלם מתוך התבוננות ללא התערבות. כדי להגיע לאפשרות הזו היה עליה להשיג את שיתוף הפעולה של המתנחלים ושל החיילים בעיר. הצילומים נפרסו על פני תקופה ארוכה של שלוש שנים. במהלך התקופה הרטוג שכרה קרוואן בלב הישוב היהודי וגרה בו. היא השתתפה בחיי הקהילה וגם קיבלה על עצמה את המגבלות של השכנים כמו להמנע מצילום בשבתות ובחגים. לטובת הרטוג שיחקו העובדות שהיא ישראלית, דוברת עברית ואף שירתה בצבא. שירותה הצבאי מעבר להיותו אישור בעיני המתנחלים שהיא מהצד שלהם עזר לה להבין את הסלנג והביטויים השגורים בקרב מי שחייהם הפרטיים מתערבבים עם מאות החיילים והשוטרים הנמצאים שם להגנתם. הרטוג הקפידה על כנות בכוונותיה לגביי הסרט ונמנעה מלהכנס לשיחות על נושאים שהם שנויים במחלוקת בעיני המתנחלים כמו שאלות פוליטיות וזכויותיהם של התושבים הפלסטיניים. לפי השקפתה העמדות האישיות של היוצר בסרט מעקב אינן משמעותיות. את השאלות המתעוררות ואת נקיטת העמדה הרטוג משאירה לקהל.

עד כה הסרט זכה לתגובות חמות באמסטרדם ובפסטיבלים השונים בהם הוקרן. הרטוג מודעת לכך שהתגובות לסרט תלויות בקהל. היא סקרנית במיוחד לגבי הקרנת הבכורה ב"דוקאביב" אליה מלבד אורחי הפסטיבל ואנשי התעשיה שיסתקרנו לראות את הבמאית הישראלית הלא מוכרת עד זכייתה בפרסים ב"אידפא", יגיעו גם המשתתפים מחברון בעצמם. מצד אחד קיים חשש שהסרט יתפרש בניגוד לניסיון שלה לשקף את החיים עצמם, ומצד שני היא בטוחה למדי שהמתנחלים יזהו בסרט את הנשקף מחלונות ביתם וישמחו לקבל יצוג בצורה פחות סטריאוטיפית מבדרך כלל. כאן חשוב להרטוג להדגיש שהסרט לא נועד לספק במה לדיעותיהם של המתנחלים. 

הרטוג מגלה כשרון טבעי בצילום וביכולת להכיל סיטואציות שמלבד היותן משקפות את הלך החיים במקום יש בהן מבט רענן בנושא שנדמה שתועד לעייפה. הרטוג מתמקדת בסרט לא מעט בילדים. היא מנסה לענות על השאלה מה זה אומר לגדול במקום כל כך טעון ורווי באלימות. הילדים נראים משחקים תופסת על החיילים, זוכים לקבל ברד וטוסטים מרכב שהגיע לחלק צ'ופרים לחיילים בעמדות כי בעיני רוחם הלומדים תלמוד במקום כמו חברון הם חיילים אמיצים. בכמה מקרים, לעיתים מתוך משחק ולעיתים מתוך היותם משקפים את הלך הרוח בו הם גדלים, הילדים נראים גם משליכים אבנים לעבר בתי השכנים. מהיותה אישה נראה שהרטוג הצליחה למצוא חיבור חזק יותר עם הנשים בישוב היהודי. את הנשים היא מראיינת בבתיהן, בחדר המגורים או תוך כדי עבודות עבודות המטבח והניקיון ללא מחיצות. בעוד עם הגברים הראיונות נערכו בחוץ וקיים מוטיב חוזר של הפרעה בזמן הראיון. פעם יהיו אלה תושבים פלסטיניים שמתחילים לצעוק ולשיר כדי להפריע לראיון, פעם חסידי ברסלב מקפצים לנגינת הרמקולים הרועשים, פעם זו חתולה מייללת, פעם כלב נובח, פעם קצין שמבקש להתפנות בגלל סיכון בטחוני ופעם חייל שסתם ניגש לבקש אש. 

 

הסרט של הרטוג מזכיר פרויקטים מחברון שנעשו בשיתוף עם התושבים הפלסטיניים דווקא. פרויקט אחד הוא HEB2 של מיכאל ז'ופרנר שבחר לגור בבית שכור בצמוד לתל רומיידה ולשקף את חיי היום יום של התושבים הפלסטיניים באיזור H2 הנתון לשליטה בטחונית ישראלית בצורה של ערוץ קהילתי. ז'ופרנר גם ערך מהקטעים עבודת וידאו שהוצגה לפני כשנה במסגרת התערוכה "לאן?" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. נראה שז'ופרנר והרטוג צילמו לעיתים ממש בחפיפה את אותם אירועים כמו העדלאידע בפורים ואפילו לעיתים את אותן הדמויות מתוך נקודות מבט שונות. פרויקט אחר הוא "חמושים במצלמות" בו חולקו מצלמות לתושבים הפלסטיניים כדי לתעד את חייהם. הפרויקט בריכוזו של יואב גרוס זכה בפרס ל"תעודה חופשית" מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים וסרטונים שצולמו במסגרתו נערכו וזכו לחשיפה רחבה בערוצי החדשות השונים וביוטיוב. אולם יותר מהקטעים הטעונים הקטעים המוכרים הכי דומים ל"חייל על הגג" היו קטעים שנערכו במסגרת הפרויקט על ידי היוצר קוקֵן אֵרגון. עם ארגון צילמתי פרויקט אחר בארץ על תחרות מלכת היופי של הקהילה הפיליפינית בישראל וסרטו "אשורה" זכה בפרס בפסטיבל ברלין האחרון. מקטעי הארכיון שצולמו על ידי תושבי חברון ארגון בחר את הקטעים שדיברו אליו במיוחד. הקטעים הפרובוקטיביים והאלימים פחות עניינו אותו. כמו הרטוג גם הבמאי הטורקי ביקש להתמקד דווקא בקטעים של מאחורי הקלעים של הנראה במהדורות החדשות ובפיסות מחיי היום יום כמו חיילים אוכלים קרחונים בחצרות האחוריות וברקע ילדים משחקים תופסת.
 

על אף שהמבטא ההולנדי איפשר להרטוג להציג שאלות שישראלי לא היה שואל וגם לשמור על פרספקטיבה של אאוטסיידרית, היא מקווה שסרטה הבא יופק בשיתוף פעולה גם עם קרנות קולנוע ישראליות ועם גופי שידור מקומיים. בינתיים יצא ששנה אחרי שהסרט "סינמה ג'נין" של הבמאי הגרמני מרקוס פטר השתתף בתחרות הישראלית כי ההפקה היתה קופרודוקציה עם חברת הפקות ישראלית, מוקרן סרט עם במאית ישראלית בתחרות הבינלאומית. הסרט יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" בנוכחות הבמאית, ובהמשך החודש ישודר בערוץ יס-דוקו שרכש את זכויות השידור בישראל.

 

 

הכתבה לקוחה מתוך בלוג הקולנוע של יועד עירון.