בין ישראל לניו יורק - ראיון עם המפיק הצעיר תום סידי
צילום: תום סידי
מה משותף לפינגווינים תלת מימדיים, לו״ז אניות בנמל חיפה ופסטיבל ״פירסט ראן״? אלה הם רק כמה מהנושאים בהם מתעסק המפיק והבמאי תום סידי על בסיס יומיומי בשנים האחרונות. מי שהפך מתלמיד למשחק לאחד ממפיקי הפרסומות הצעירים ביותר בתחום, מדבר על הפרספקטיבה שלו על התעשייה בארץ ובעולם.
אז מה בעצם מפיק עושה?
"בדרך כלל ל״טייטל״ מפיק משוייכת קונוטציה חד-גונית. התמונה הראשונה שעולה לראש להרבה אנשים בתוך ומחוץ לתחום היא אדם שמתעסק בלוגיסטיקה, בתקציבים ומעיין כח מנוגד לצוות שאמון על הצד היצירתי באותו פרוייקט. אני חושב שרק בשנתיים האחרונות, הבנתי עד כמה התפיסה הזאת צרה. זה נכון שהמפיק (בין אם זה מנהל/ת הפקה, מפיק/ה בפועל, מתאם/ת הפקה) אחראי לכל הפרטים האלו שנחשבים פחות ״סקסים״ אבל הם רק אספקט אחד במהות הכוללת של התפקיד, שהיא תרגום הויז׳ן של הלקוח/הבמאי למוחשיים בעולם האמיתי. המפיק הוא שותף אמיתי לתהליך הקריאטיבי והוא או היא אחראיים למימוש אותו רעיון."
סידי למד משחק בבית הספר לאמנויות קמפוס אריסון ומשם המשיך בעקבות אותה תשוקה ללימודים בתיכון א׳ לאמנויות שבתל אביב. הוא מספר שבמהלך החופשות בצבא החל לקחת חלק בהפקות טלוויזיה עבור רשת וקשת. העבודה באותן הפקות, תחילה בתור תחקירן, זרזו את חישוב המסלול מחדש של תום לעבר קריירה בתחום הקולנוע והטלוויזיה.
עוד במהלך שירותו ביחידה סודית של חיל האוויר, תום התקבל לבית הספר לקולנוע בניו יורק, מהנחשבים ביותר בעולם: NYU Tisch School of the Arts, שמבוגריו נמנים מרטין סקורסזה, ספייק לי, האחים כהן, ג׳ים ג׳ארמוש, וודי אלן ועוד רבים אחרים.
תוכל לספר לנו קצת על ההבדלים שמצאת בין העבודה פה בארץ לבין העבודה בחו״ל?
אני חושב שהשוק התרבותי לא מתבטא רק באופי של האנשים או בלהיות ״פוליטקלי קורקט״, אלא דווקא בדברים הקטנים. אני לא אשכח שניסיתי להזמין ״נק מייק״ (מיקרופון אלחוטי) ולקח לי 10 דקות להבין שהשם שלו מחוץ לישראל הוא ״לאב״ (קיצור ל״לאבליר״). קיים לקסיקון שלם של מונחים מהתחום בין אם ברמת הפרה-פרודקשן, על הסט או פוסט שהוא דומה אבל לפעמים כל כך שונה בין הארץ לשאר המדינות ולעשות את האדפטציה לפעמים יותר מסובך משאר ההפקה.
בנוסף יש הבדלים אלמנטרים אחרים שאתה נתקל בהם כמו העובדה שיום צילום סטנדרטי, אם לא מצויין אחרת, הוא 10 שעות ולא 12. ובניגוד למנטליות הישראלית, 10 שעות זה 10 שעות. אין עיגול פינות ועוד כמה דקות של חסד - אתה תתחיל לשלם אובר טיים (שגם הוא גבוה יותר). הכל עובד לפי הספר, ואם אתה עובד בהפקה שמערבת איגודים - זה דוקטורט בפני עצמו: מקטעי תשלום למשתתפים, ביטוח, הפסקות. זה נושא שלוקח שנים ללמוד אותו. בהתאמה, כל תפקיד הוא מוגדר ואין תחומים אפורים. לדוגמא לא יקרה מצב שבו העוזר במאי הוא גם ״סקריט סופרבייזר״ (מה שנקרא מנהל/ת תסריט), או שKey PA יהפוך ״אפל בוקס״ ממצב שיקגו למצב ניו יורק, שכן זו עבודה של Set PA's.
אבל מעבר לדברים הקטנים, אני חושב שאחד הדברים שהבנתי מהר מאוד היה החשיבות של אימוץ הזהות הישראלית שלי ולתרגם את זה לעבודה קשה. למה אני מתכוון? גם אם החוצפה והחום הישראלי הם לא בטבע שלי - מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מנכס אותם ,ותכונות דומות שמאוד שכיחות בארץ, על מנת לזרז הליכים, לעמוד על שלי ולעורר השראה אצל אנשים אחרים בצורה ידידותית, אך יעילה שעזרה לי להתבלט.
כבר במסגרת הלימודים נבחר תום להציג את הסרט הקצר שלו ״Showtime" במסגרת הפסטיבל היוקרתי ״פירסט ראן״ כתלמיד שנה ראשונה. מהר מאוד, קיבל הצעות עבודה שונות וכיום הוא עובד כאחד מהמפיקים העסוקים ביותר בתחום. לאחרונה תום הצטרף לגיל בוראקס, אחד מעמודי התווך של תעשיית הפרסום בארץ בחברת בוראקס הפקות. בגיל 23, תום היה אחראי להפקת פרסומות בין-לאומיות עבור כמה מהמותגים הגדולים ביותר בעולם כגון: סודה סטרים, Citi Bank האמריקאי, סקודה, בראון ועוד - מה שהפך אותו לשם דבר בתעשייה ברחבי העולם. בעוד כשבועיים תום שוב יעלה על מטוס, הפעם לאיסלנד לצילומים של עוד הפקה.
מה הלאה?
יש מחקר שאומר שבמהלך שנת 2019 84% מכל הטראפיק באינטרנט יעבור דרך וידאו. אני מרגיש שהיום אנשים משכבות גיל שונות צורכים את רב המידע והבידור שלהם באמצעות וידאו. התחושה הזאת של עשייה שהיא רלוונטית, מחזקת את האהבה שלי לתחום. בסופו של דבר אני חושב שכולנו מחפשים איזשהו אישור חיובי מהעולם; אם לעשות מה שאני אוהב ימשיך לאפשר לי לקבל את התחושה הזאת להכיר קולגות ברחבי העולם, לספר סיפורים בצורה ויזואלית ולהתפתח כאמן - לא יהיה אסיר תודה ממני.