נתקעתם בעלילה? מודל אפר"ת לעזרתכם
צילום: PIXABAY
רוב האנשים שיש להם רעיון לתסריט יודעים לספר איך הסיפור מתחיל. לפעמים הם גם יודעים איך הוא נגמר, אבל באמצע... באמצע יש בדרך כלל כיוון כללי, או כמה רעיונות טובים למה שיכול לקרות. לרוב אין עלילה ממש. יש מן תחושה ש"אם אתחיל לכתוב, זה כבר יגיע". זה אמנם לא לגמרי לא נכון, אבל לצערי, זה בדרך כלל לא מספיק.
המאמר באדיבות מרב שקד, תסריטים בית ספר לתסריטאות
בניית העלילה היא בעיניי השלב הקשה ביותר בכתיבת תסריט והיא דורשת מאמץ וחשיבה אחרת. לאחרונה שוב נתקלתי במודל התנהגותי בשם אפר"ת, בהקשר של הורות. אפר"ת הוא מודל של ניתוח התנהגותי, שפותח על בסיס משנתו של הפסיכולוג אלפרד אדלר, אבל בפעם האחרונה שנתקלתי בו נפל לי עוד אסימון – לא רק שזה מודל מצוין להבנת דמויות, זהו מודל מעולה לבניית עלילה.
כי מה אנחנו צריכים בעלילה?
- שדברים ינבעו אחד מהשני
- שהעלילה לא תהיה צפויה ותקדם את הסיפור בצורות מפתיעות ומותחות
- שהעלילה תתבסס על פעולה (כדי שיהיה ביטוי חיצוני למחשבות ולרגשות של הגיבורים)
- שהעלילה תקשה על הדמות שלי ותביא בסופו של דבר לשינוי
- שהעלילה תעורר מעורבות רגשית (הזדהות) אצל הצופים
מודל אפר"ת בנוי מארבעה שלבים:
אירוע – מה קרה? (אירוע אובייקטיבי וחיצוני).
פרשנות – איך הדמות שלי הבינה את האירוע? זו פרשנות שהיא סובייקטיבית לחלוטין - כל אחד יכול לפרש את אותו אירוע בצורה אחרת.
רגש – התחושה שמתעוררת אצל הדמות בעקבות הפרשנות (גם סובייקטיבי לחלוטין).
תגובה – מה עושה הדמות בעקבות הרגש שמתעורר אצלה (גם פה זה סובייקטיבי).
לדוגמא:
אירוע: החברה הכי טובה שלי לא עונה לי לטלפונים.
פרשנות: היא לא אוהבת אותי יותר.
רגש: כעס, קנאה.
תגובה: אני מסננת אותה בחזרה.
האם יכולות להיות פרשנויות אחרות לאירוע הזה?
בוודאי: "החברה שלי כנראה עסוקה" / "אולי הטלפון שלה לא בסדר" / "אולי קרה לה משהו והיא זקוקה לעזרה" ועוד.
כל אחת מהפרשנויות האלה יפעילו רגש אחר ויגרמו לתגובה אחרת.
אז למה המודל הזה טוב לבניית עלילה:
1. כי הוא מעודד פעולה. הפרשנות שהדמות נותנת לאירוע מביאה לרגש שמביא לתגובה. התגובה היא פעולה. אחת הבעיות הגדולות בעלילה היא פאסיביות של דמות.
2. כי התגובה של דמות אחת היא בעצם האירוע של הדמות האחרת. אם הדמות שלי מסננת עכשיו את החברה שלה בגלל שנעלבה ממנה, אז עצם הסינון הוא האירוע של הדמות השנייה. איך היא תפרש את הסינון הזה? איך היא תגיב? והנה לנו עלילה שבה כל דבר נובע ממה שקדם לו.
3. כי תמיד יש עוד פרשנויות אפשריות לאירוע, וכדאי לנו כתסריטאים לדעת מהן האפשרויות הנוספות, כדי לבחור את זו שתהיה הכי פחות צפויה והכי תסבך את הדמות שלנו.
4. כי מלבד האירוע, הכל פה סובייקטיבי, אז כדי להוביל את הדמות שלנו לתגובה שאנחנו רוצים כתסריטאים, אנחנו רק צריכים למצוא אירוע שיגרום לה לפרשנות הרצויה.
5. כי פרשנויות שונות לאותו אירוע יכולות לגרום לתגובות מנוגדות, וזה נשמע כמו מאגר מעולה לקונפליקטים.
6. כי הפרשנות שדמות נותנת לאירוע תכתיב בסופו של דבר איך היא תגיב, ואם נראה איך הפרשנות של הדמות שלי משתנה במהלך התסריט, נבין את השינוי שהתחולל בה. למשל, אם התחלנו תסריט עם דמות שמגיבה בויתור בכל פעם שהיא נתקלת בקושי, במהלך העלילה נאלץ אותה להתמודד עם קשיים הולכים וגוברים. בסוף התסריט, בשאיפה, כשהיא תתקל בקושי היא תפרש אותו לא כקושי, אלא כאתגר, ותתמודד עמו באומץ. אז נבין עד כמה הדמות הזו השתנתה ולמדה להאמין בעצמה.
7. כי כל עוד דמות מפרשת אירוע בצורה הגיונית, זה יעורר גם בנו רגש והזדהות, גם אם התגובה הסופית שלה תהיה מוגזמת.
לא סתם המודל הזה כל כך מתאים לתסריט, בפועל הוא משמש לטיפול התנהגותי שבו מלמדים אדם לפרש אירועים אחרת, כדי להביא לשינוי התגובות שלו. שינוי בתגובות הוא בעצם שינוי בהתנהגות, ואם זה לא מתאר תהליך של דמות בסרט, אז מה כן.
המאמר באדיבות מרב שקד, תסריטים בית ספר לתסריטאות