על עודף אינפורמציה, כאבי לב וחוסר אונים

צילום: כלב עצוב מהאינטרנט

ארוחות החג שנגמר בשעה טובה זימנו לי זמן איכות רב עם הסלולרי, גלשתי בשלווה מתחת לשולחן בשעה שהדודים שוחחו על נושאים שברומו של עולם כמו מחירי הנדל"ן בפתח תקווה.

הבילוי האינטנסיבי בחברת הפיד שלי חידד אצלי כמה דברים שרציתי לכתוב לניוזלטר של תעשיה, שעסק הפעם באיכות ואופי המידע החדשותי שאנחנו צורכים, ומה זה גורם לנו כבני אדם.

בגלילה בפיד הארוך שלי הבנתי שרוב החדשות שאני צורכת מונגשות היום בצורה מאד מאד חושפנית, ישירה, אינטימית ובלתי אמצעית. מה שהיה מגיע לסבא שלי בעיתון "דבר" כתמונה בשחור לבן של עיר מרחוק וכותרת של "מאה הרוגים בהפצצות בחאלב", מוגש לנו היום בתמונות תקריב של ילדים פצועים והרוגים, ילדים עם שם, סיפור, ומשמעות. עכשיו, בואו נכפיל את הדבר הזה במאה. באלף. ונשאלת השאלה עד כמה אנחנו מסוגלים להכיל עד שהמצב הזה יהפוך אותנו לקהים?

הצלחתי לחלק בצורה גסה את ה"חדשות" ברשת החברתית לשניים. הדברים שאנחנו יכולים, באופן מסויים, להשפיע עליהם, ואלה שלא.

דברים שאנחנו לא חסרי אונים לגביהם הם לדוגמא, האפשרות שלנו לאמץ את הכלב העזוב שבסיפור שלו נתקלנו, הבחירה שלנו לא לאכול יותר בשר אחרי שראינו את העגל מובל לשחיטה,  או אפילו לבחור לעבור לחברת ביטוח אחרת כי קראנו סיפור אישי איום על איך היא מתעמרת במבוטחים שלה.

חוסר האונים, לעומת זאת, יוצר אצלנו תחושות יותר קשות. כאשר חלקתי את המחשבות עם ידידי דר' ליאור זלמנסון, הוא הפנה אותי לסרטון של היוצר התיעודי אדם קרטיס, אשר סוקר את תופעת ה "Oh Dearism" תופעת ה "איזה באסה" אם תרצו.

"מדי יום אנחנו נחשפים בחדשות לדברים איומים שאנחנו מרגישים שאין לנו שום דבר לעשות לגביהם" אומר קרטיס בסרטו. "תמונות של מלחמות אזרחים, טבח בבני אדם וילדים גוועים ברעב, משאירים אותנו בתחושת חוסר אונים ודיכאון, כאשר כל שיש לאל ידנו לעשות הוא להגיד "איזה באסה". "

אז איך התחילה תופעת ה Oh dearism ?

תנועת ההתנגדות של שנות השישים תפסה את כל הפוליטיקאים כמושחתים, הרדיקלים חיפשו דרך לתקשר באופן ישיר עם הרבדים החלשים יותר של החברה. ההזדמנות הגיעה בשנת 1968 במלחמת האזרחים שהתרחשה בביאפרה. הרדיקלים והתקשורת סיקרו את הרעב בביאפרה כ"שואה" נוספת ועוררו את העולם לפעולה מיידית של משלוחי מזון ואיסוף תרומות. התופעה נמשכה ובשנת 1985 התקיים ה"לייב אייד" למען הרעבים באתיופיה, אשר תמונותיהם זיעזעו את העולם המערבי. התחושה הייתה שכולנו יחד, כל האזרחים, יכולים להשיג באופן מאוחד הרבה יותר ממה שהפוליטיקאים המושחתים שלנו. הרבה כסף נשלח לאפריקה.

ואנחנו הרגשנו ממש טוב עם עצמנו.

העניין היה, שהכסף שנשלח לאפריקה לא תמיד הגיע ליעדו המקורי (פיותיהם הרעבים של הילדים) ולעתים כספי התרומות מימנו למעשה את המשך הלחימה ואת התחזקות הרודנים המקומיים. התקשורת לא סיקרה את זה. זה היה מורכב מדי, ורחוק מדי מהתחושה הטובה לגבי עצמנו.

התקשורת הייתה רגילה לסקר מאבקים של טוב מול רע. אינדיבדואל אמיץ שעומד מול הרוע ויכול לו. כיכר טיאנאנמן, סראייבו, ועוד מקומות. הסיבוך של התקשורת התחיל בסיקור המורכב של מלחמת האזרחים ברואנדה. השבטים טבחו זה בזה, נקמו וטבחו שוב, ולא ניתן היה להגדיר ולקבוע מי הם ה"טובים" שבסיפור. כולם היו רעים. מהילדים ועד הזקנות.

נקודת המשבר הזו גרמה לכך שהסיקור של סיפורים מורכבים מדי הפך להיות סיקור שטחי, העברת תמונות שמתארות את אכזריותו חסרת הגבולות של המין האנושי. תמונות שלנוכח מראן אפשר רק להניד בראשנו ולהגיד Oh dear!  "איזה באסה".

אז בחזרה לענייננו. האם כמות המידע שאנחנו, כאנשים, יכולים להכיל, היא אינסופית? האם הדרך בה אנחנו מתוכנתים לצרוך מידע ברשתות החברתיות הופכת אותנו למדוכאים יותר או קהים יותר?

אין לי תשובות, אבל אני מקווה שנתתי חומר מספיק למחשבה. 

עריכה מאוחרת לכתבה:
העירו לי שהכתבה לא נותנת מספיק פתח לתקווה או "מה אני בכל זאת יכול לעשות".

העניין הוא, לדעתי, למצוא את הדבר האחד או שני הדברים שבאמת בוערים בך, ולנסות להצטרף למחאות אמיתיות שמתרחשות - התפקדות למפלגות דמוקרטיות בצורה מאורגנת היא שיטה נפלאה להשפיע על העתיד שלנו, התנדבות, אימוץ כלבלבים נטושים, תרומה או התנדבות במקומות שקרובים ללב, ואם אתם מתייאשים לגמרי אפשר לנסוע לנאום באו"ם על מה שכואב.

אם פיספסתם את הניוזלטר, הוא פה.

והנה הסרטון של אדם קרטיס