המהפיכה המדהימה של צלמי הDSLR באפגניסטן

צילום: Frame by Frame

הסרט הדוקומנטרי "Frame by Frame"  של היוצרות אלכסנדריה בובמך ומו סקרפלי עוקב אחרי ארבעה צלמים מבריקים, ממובילי המהפיכה הויזואלית באפגניסטן.  המגזין האינטרנטי nofilmschool, נפגש עם היוצרות לקראת הפרימיירה ואנחנו תרגמנו לכם את עיקרי הדברים.

FRAME BY FRAME official trailer from RED REEL on Vimeo.

אחת הטענות המרכזיות בסרט היא שתרבות ללא צילום היא תרבות ללא זהות. למה הכוונה ב"מהפיכה" של צלמי מצלמת הריפלקס?
מו סקרפלי: למעשה לצילום יש היסטוריה ארוכה באפגניסטן. פעם היו מן מצלמות בתוך קופסאות ברחוב שניתן היה לצלם בהן פורטרטים יפיפיים, זה היה חלק מהתרבות. ברגע שהטאליבן תפס את השלטון במדינה חל איסור חמור על צילום. אם נמצאו אצלך תמונות, היו קורעים אותם ומי שנתפס מצלם היה יכול לחטוף מכות, או ללכת לכלא, או אפילו להיהרג. ב 2001 נפסק שלטון הטאליבאן ורבים היו נרגשים מאד מהאפשרות לחזור צלם ולהביע את עצמם. אנשים תיעדו את חייהם ללא הרף ואילו צלמי עיתונות ממש הביאו למהפיכה ויזואלית. מצד שני, בגלל שהצילום היה אסור כל כך הרבה שנים, היו גם מי שהתנגדו. הטאליבן התייחס לצילום כחילול הקודש ובחלקים מסויימים באפגניסטאן מתנגדים לצילום נשים מתוך אמונה שזה בלתי צנוע ומזלזל בכבוד האשה. עם זאת, בקאבול נדמה שהאנשים מצלמים בהתלהבות רבה בטלפונים הניידים שלהם ונהנים לצפות בדימויים המגיעים מארצם.

איך התחלתם להתעניין בפרוייקט הזה?
אלכנסדריה בובמך:  נתנו לי לראות חומרים שמישהו סתם צילם ברחוב בקאבול. מצאתי את עצמי מעיינת בתמונות של אנשים הולכים ברחוב במשך 20 דקות: מישהו שמטייל עם הכלב שלו ומתפקע מצחוק, מישהו ששותה תה.. זה היה מאד שליו. שאלתי את עצמי: 'מה התפיסה שלי לגבי המקום הזה?', זו שאלה שאני מתמודדת איתה בסרטים שלי. צילום ודימויים הם דרך מרכזית שבה אנחנו משייכים את עצמנו כבני אדם לזהות שלנו. מכרתי את המשאית שלי ורוקנתי את חשבון הבנק שלי וזה מה שהביא את מו ואותי לאפגניסטן ב 2012 לפגוש את הצלמים. חשבנו שזה יהיה סרט קצר, אבל אחרי שצפינו בחומרים הבנו שזה הולך להיות סרט באורך מלא. ניסינו לגייס 40,000 דולר דרך קמפיין לגיוס המונים ב"קיקסטארט" וקיבלנו 70 אלף דולר, כך שיכולנו להסתובב באפגניסטן ולצלם בנוחות.

מו: הציוד שלנו היה מינימליסטי. בפעם השנייה שביקרנו באפגניסטן השתמשנו במצלמות DSLR וב MARK3. בשנה הראשונה נאלצנו להשתמש ב Canon C300. למרות שהגודל שלה לא הרבה יותר גדול מהMARK3  היא הרגישה לנו יותר פולשנית, הרגשתי מגושמת יותר לעקוב אחרי הצלמים ולנווט בתוך הסצנה.

 
אלכסנדריה: נדמה שאנשים שמו לב למצלמה הזו יותר. ניסינו לשמור על בפרופיל כמה שיותר נמוך, נסענו שנתינו עם הנהג והפיקסר שלנו בקורולה לבנה, השתדלנו שלא לבלוט. הרבה מאד מטיילים באפגניסטן בשיירות משוריינות, אז הם רואים אפגניסטן אחרת לגמרי. ב 2012 ראינו אפגניסטן אחרת לגמרי מב 2013 כי התגוררנו בבתי הארחה אפגנים, כך שהייתה לנו יותר אינטראקציה עם האוכלוסיה. אם נוסעים ברכב משוריין ולנים במלונות בינלאומיים לא פוגשים אנשים באמת. לטייל בפרופיל נמוך זה גם יותר בטוח וגם יותר טוב לסרט.

באיזה ציוד משתמשים הצלמים האפגנים?
אלכסנדריה: הם ממש מקצוענים, חלק מהם זכו בפרסים בינלאומיים כמו פוליצר. הם השתמשו באותן מצלמות ואותן עדשות כמונו, יכולנו ממש להחליף בינינו. פגשנו המון ילדים- כולם בפייסבוק, כולם באינסטגרם, הדור הבא של הצלמים אמנם משתמש במצלמות פחות רגישות, אבל העבודות שלהם נראות כמו עבודות של בוגרי קולג' בארה"ב. כולם מצלמים במצלמות דיגיטליות, הן הרבה יותר זמינות.

אלו אתגרים היו לכם עם הציוד כשצילמתם ברחובות קאבול?
אלכסנדריה: היינו צריכות ללבוש שמלות עד אמצע הירך וזה היה דווקא נחמד כי אני שונאת להתכופף לצלם ולדאוג אם רואים לי  את החריץ.. גם הכיסוי ראש היה נחמד כי צילמנו בסתיו והיה קריר. זה היה טוב גם נגד אור מסנוור. נראנו כמו צלמות מהמאה ה 18 עם כיסויי הראש שלנו על המצלמות.

מו: אני חושבת שהעניין הוא גישה. אם אתה מצלם תרבות שאיננה שלך פחות משנה הציוד. אם אין לך גישה לסיפורים ולאנשים, התמונות יצאו בסדר. לנו הייתה גישה בזכות הפיקסר והצלמים שלנו. הצלחנו ממש להיכנס פנימה וזה מה שעשה את הצילום, לאו דווקא הציוד.

אלכסנדריה: אפגניסטן יפיפיה, קל לצלם בה כי האור תמיד כל כך טוב, יש בה אור זהוב. צילמנו באמצע היום פעמים רבות, זה היה נהדר. היו ימים שפשוט הבטנו זו בזו ואמרנו "זה מגוחך!", רק היה צריך לכוון את המצלמה וללחוץ.

מו: השתמשנו במונופוד (חצובה עם רגל אחת) במקום בטריפוד (חצובה עם שתי רגליים). זה עבד טוב יותר כי רצנו אחרי הצלמים. לפעמים פחות זה יותר, לאו דווקא צריך את הציוד הטוב ביותר. חלק מהצילום היה כשהחזקנו את המצלמה בידיים, או מהאוטו בזמן נסיעה. השתמשנו במה שהיה לנו. השתמשנו בסאונד מה MARK3 ולא השתמשנו בבום, זה סתם מסורבל ומפריע לאינטימיות. רצינו להיות כמה שפחות נראות.

אלכסנדריה: רצינו לעשות סרט יפה כמו התמונות של הצלמים שלנו וגם כדי להראות צד אחר של אפגניסטן. היינו עם מיקרופונים אלחוטיים ובכל זאת במיקס מאד התרשמו מאיכות הסאונד.. ניסינו להישאר נאמנות למקור גם בפילטרים ובצבעים.

מה היה האתגר הגדול ביותר שלכם ואיך התגברתם עליו?
אלכסנדריה: אני חושבת שהאתגר היה שרצינו כל כך להראות את אפגניסטן בצורה מכובדת, מתוך כבוד רב לצלמים שאחריהם עקבנו. היה לחץ כל הזמן לעשות צדק עם הסיפורים שלהם. הם ממש סיכנו את חייהם כדי לאפשר לנו גישה לסיפורים האלה. היו לנו לילות שלמים ללא שינה שבהם שוחחנו על כך, זה היה בראש שלנו כל הזמן והיינו צריכים לנסות ולנווט את רגשותינו.

איזו עצה הייתם נותנים ליוצרי קולנוע שמנסים לספר סיפור חזק?
אלכסנדריה: אנחנו תמיד מנסים, לא? ואנחנו ננסה כל חיינו. צריך פשוט להתחיל. יש נטיה לחכות להזדמנות הנכונה או לסיפור הנכון.

מו: או לכסף

אלכסנדריה: או לכסף. זה לא הולך לקרות. אתה אף פעם לא תצלם בדיוק במצלמה שרצית. פשוט תצאו החוצה. תקפצו למים. בעשיית סרטים תמיד צריך פשוט לקפוץ, אחרת זה לא יקרה. חייבים לדעת לחבק כשלון כי כשלון זה הדבר היחיד שעוזר לנו לגדול. לך על זה ותיפול על הפרצוף.

מו: לגבי סיפורים בינלאומיים, אני מציעה לעזוב את כל הבולשיט של איך ולמה ופשוט להגיד לעצמך "כל אחד יכול לקנות כרטיס טיסה לאפגניסטן". חשוב שיהיה מישהו מקומי שמכיר את השטח והתרבות. זה צריך להיות מישהו שסומכים עליו שיכול לתת לך גישה לסיפורים או לפחות לעזור לך להשיג אותה. תעשו שיעורי בית. אל תבואו בפעם הראשונה עם מצלמה. אנחנו כבר הכרנו את העבודות של הצלמים שרצינו לצלם ופגשנו אותם קודם כל לשיחה לא מצולמת. עוד דבר- צילום בחו"ל הוא יקר. אם אתם רוצים לצאת לעולם ולצלם, מכרו את האוטו שלכם. אתם תגלו שאנשים רוצים לספר את הסיפור שלהם והם יפתחו את הלב. לקחת את הסיכון ולהיות שם, זה הדבר החשוב ביותר.

לכתבה המלאה