חומות של תקווה

צילום: מאיה צוקרמן

כאנשי קולנוע  ברור לנו שתהליך יצירת סרט הוא תהליך משמעותי שבמהלכו אנחנו חווים שינוי, לומדים  על עצמנו ומתפתחים.  בעשור האחרון פורח תחום מרתק שמשתמש ביצירת סרטים למטרות טיפוליות – וידאו תרפיה. אליען לזובסקי, שעובדת במרכז שרון ישראל, מספרת על הנחיית קבוצה במרכז טיפולי לבני נוער נפגעי סמים ואלכוהול, בקצה רצף הסיכון.

לתכנית הלימודים בסינמה וידאו תראפיה לחצו כאן

מדי קבוצה שאני מנחה אני נוכחת מחדש בנס שתהליך יצירת סרט קבוצתי מחולל בדינמיקה בין בני נוער, שעד לפני כמה ימים היו זרים ואף עוינים זה לזה, ואף בהעצמה האישית שמוענקת לכל אחד מהם כפרטים.
דרך העבודה בכלים של וידאו תרפיה  אני שמה דגש על הדינאמיקה הקבוצתית ואנו עובדים בקבוצה גם על התכנים שבהם עוסקים הסרטים, מה שמאפשר למשתתפים להציף, לעבד ולפתח תובנות משמעותיות על הדרך שבה הם רואים את עצמם ואת הסביבה.

הרצון להצליח ליצור שינוי חיובי ומשמעותי בקרב חברי הקבוצה, ולעמוד בתפקיד החשוב שלקחתי על עצמי הם אלה שמשאירים אותי דרוכה וחדה בזמן ההנחיה.

על אף ש"קשב לנוער" הנו מוסד שבו מטופלים בני נוער בקצה רצף הסיכון שבעברם שימוש בסמים וצריכת אלכוהול, החליט שרון ישראל, ראש התוכנית לסינמה ווידאו תרפיה, להמר עליי כמנחה. למרות שהתרה בי שלא מדובר בחבר'ה פשוטים, זה לא הרתיע אותי כלל. אני אוהבת את האתגר הטמון במפגש עם בני נוער בסיכון, ואינני נבהלת מהתנגדויות או ממשברים.

כל משתתף בקבוצה קיבל הזדמנות ליצור סרט אישי, כאשר שאר חברי הקבוצה משמשים כצוות ההפקה שלו: מצלמים, מקליטים, יוצרים תפאורה, משחקים ולא פעם גם מסייעים בכתיבת התסריט.
נבחר נושא גג לכל הסרטים: "תקווה". רבים מבני הנוער במרכז מונעים מנקודת מוצא שלילית, פסימית וקודרת, שאינה רואה כל טעם בשיקום ומתקשה למצוא צדדים חיוביים במרחב. יצירת הסרטים ביקשה לחזק בהם את נקודת המבט החיובית על החיים, ולהזכיר להם שתקווה היא לא מילה גסה, ובעצם – לא רק מילה, אלא תחושה אפשרית, מוחשית ורלוונטית.

למרות שכל הרעיונות האלו נשמעו נהדר על הנייר, בפועל הקדשתי את החודש הראשון בעיקר לניסיון – הנוגע ללב, האמת – להצליח להוציא מילה מהפה מבלי שאחד הנערים יצרח, יבקש לצאת לשירותים, יודיע חגיגית שהוא פורש מהקבוצה, או ישבור כיסא בצורה כזו או אחרת. בכל מפגש הסבירו לי למה "המנחה שהיה פה שנה שעברה היה פי מיליון יותר טוב" ולמה "סרטים זה מצ'עמם ועדיף ללכת הביתה". בין לבין חיסלו לי את הסיגריות וביקשו לעבור מקבוצה לקבוצה, כי "בקבוצה השנייה יותר כיף" (אפילו שהמנחה היא אותה מנחה, כלומר אני).

למרות הכל, כמעט מכל מפגש חזרתי מלאת אנרגיות. לא משנה עד כמה המפגש היה מורכב וטעון, לא משנה בכמה קשיים נתקלנו כקבוצה, אפילו אם הצלחתי ללכוד את עיניו ואת תשומת ליבו של נער או נערה אחת – הרגשתי שעשיתי את שלי. עם הזמן, החששות וההתנגדויות של המשתתפים הלכו ופחתו, והסקרנות, האמון ההדדי והחיבה הלכו וגברו. שתי הקבוצות החלו לעבוד כצוות מיומן, ואף התפתחה ביניהן תחרות יצירתית בריאה.

זה לא אומר שהקשיים פסקו. לא מעט נערים ונערות הוצאו מ"קשב לנוער" לאחר שלא עמדו בתנאי המוסד וחזרו לצרוך בסמים או באלכוהול במהלך שהייתם בו. לעתים זה קרה באמצע צילומי סרט שבו שימשו כשחקנים הראשיים או כבמאים – ואז, לכי תתחילי לצלם הכל מחדש, או להחדיר מוטיבציה בקבוצה השבורה והמבולבלת. ואף על פי כן, בסוף התוכנית, יצרה הקבוצה לא פחות מתשעה (!) סרטים.

רק בערב ההקרנה המסכם, התבוננתי בפניהם הנרגשות של כל הנערים והנערות, ולפתע תפסתי איזו דרך ארוכה ומשמעותית עשינו ביחד, וגם עד כמה נקשרתי אליהם. מצאתי את עצמי צופה בסרטים שיצרו כשעיניי מלאות דמעות ולבי מתפוצץ מגאווה.

אליען לזובסקי היא מנחה לוידאו תרפיה במרכז שרון ישראל, תסריטאית, עיתונאית ובלוגרית.

לפרטים על תכנית הלימודים