סדרות הטלוויזיה הופכות לדור הבא של "סרטי ההמשך" וזה רע, רע מאד

צילום: האקס פילס של פוקס, מתוך הכתבה

בן טרוורס הוא עורך באתר "Indiewire" והוא חושב שרימייקים, המשכים ותוצרי לוואי הם כבר לא רק נחלתם של סרטי קולנוע ושזה כיוון רע, רע מאד. למה? תרגמנו עבורכם את עיקרי הדברים:

הסרט השביעי של "מהיר ועצבני" הצליח בסופ"ש שעבר לשבור שיא במכירות של 143 מיליון כרטיסים בשלושה ימים. זה המון כסף, במיוחד לאור העובדה שרוב סרטי ההמשך לא מצליחים להגיע לסרט השביעי בסדרה מבלי שתורגש ירידה תלולה במכירות. רק 19 "סרטים בהמשכים" הגיעו לסרט השביעי בסדרה. מתוכם, רק 10 הם לא סרטי אימה ומתוך העשרה האלה, רק ארבעה סרטים ממשיכים להרוויח יותר בסרט השביעי שלהם מבסרטים הקודמים. העובדה היא שהצופים מתעייפים מהר, אז זה ממש נס שסדרת סרטים שאורכה כ 14 שעות, שזה בקושי עונה של סדרת כבלים אמריקאית, מצליחה כל כך.

אתם שואלים מה הקשר בין "מהיר ועצבני" לסדרות הטובות ביותר בעולם? לפני שנתיים התשובה הייתה "אין שום קשר", אבל עכשיו התשובה היא "הכל קשור". הקשר הוא אותו הדבר שהצופים טוענים שהם שונאים בהוליווד: יותר מידי המשכים.

פעם היה קשה להשוות בין טלוויזיה לקולנוע, אבל הפער הצטמצם - גם מבחינת תקציבים, גם מבחינת שחקנים  וגם מבחינת אופן הצריכה. הרבה יותר צופים לומדים להינות מצפייה בסרט במסך הביתי. הטלוויזיה, שעברה שינויים רבים בשנים האחרונות, סופגת לתוכה את אחיה הגדול, על חסרונותיו הרבים.

לפני שאנחנו שוקעים בשליליות בואו לא נשכח את ההשפעות החיוביות של המסך הגדול על אחותו הקטנה. האיכויות הקולנועיות של "הבית הלבן", "הסופרנוס", "האקס פילס" ו"טווין פיקס" הובילו את הטלוויזיה לתור הזהב שהיא נהנית ממנו היום. יותר כישרון הגיע לטלוויזיה והתוכן השתדרג, אנשי קולנוע צלחו את המעבר (כמו סטיבן שפילברג וטום האנקס עם "אחים לנשק") או אנשי טלוויזיה שקנו את עולמם היישר מהמסך הקטן (כמו דויד צ'ייס וג'י ג'י אברהמס).

הביקוש לתוכן טלוויזיוני עלה והשוק הגיב. פתאום במקום מספר מוגבל של ערוצי ברואדקאסט וערוצי כבלים כולם  התחילו ליצר תוכן מקורי משלהם (כמו AMC, FX ,  Comedy Central ) ומיד אחריהם צצו Netflix, Hulu, Amazon  ו Yahoo. אבל כמו כל דבר שנראה טוב מידי, יש פה קטצ'.

מנכ"ל פוקס, ג'ון לנדגרף, אמר:  "אני לא יודע אם מודעים לזה אבל במשך 50 שנה היו רק 3 ערוצי ברודקאסט, כך שבכל נקודת זמן היו 60-70 סדרות מתוסרטות מקוריות בארה"ב. כשהצטרף הגוף הרביעי זה עלה אולי ל 80 סדרות. לפי הערכה שלי יהיו 350 סדרות מקוריות מתוסרטות שישווקו או יופקו השנה בטלוויזיה האמריקאית. בשנה הבאה זה יתקרב ל 400".  

 טוב, הוא נשמע קצת כמו ילד מפונק שנאלץ לחלוק את הצעצוע שלו עם אחרים, הרי איך אפשר להתלונן שיש יותר מידי אפשרויות?

הבעייתיות לא איחרה להגיע. התחרות על הצופה גדלה מאד וכולם רוצים לתפוס את תשומת ליבו. כדי לעשות זאת הרשתות היו צריכות ללכת למשהו מוכר, משהו שיש לו כבר בסיס מעריצים קיים.

וכך נולדו ההמשכים והמחזורים.
עכשיו ה"אקס פילס" חוזרת כסדרה, יש שמועות על איחוד של "צער גידול בנות" לעונה נוספת, גם "טווין פיקס" ו"החבובות" - כולם חוזרים. כל מה שישן הוא שוב חדש ובמקביל נולדות "סדרות בת" לסדרות מצליחות כמו "סמוך על סול", סדרת הבת של "שובר שורות".

אז מה רע בזה?

כרגע העדיפות היא להפוך הכל לתוכן טלוויזיוני. למה לדחוס תכנית טלוייזיה לשעתיים של סרט כשאפשר לייצר 13 שעות של תוכן ולמכור אותו? יותר מזה, למה להפוך תוכן טלוויזיוני לסרט ובכך למצות אותו עד תומו, כשאפשר למחזר סדרות עם סוף פתוח עד אינסוף?  צופי "משפחה בהפרעה", למשל, שיכלה להסתיים בקלות אחרי עונה 4 (ואולי היה עדיף לסיימה אז) קיבלו עוד עונה בנטפליקס, שבע שנים לאחר שהסדרה ירדה ברשת פוקס. מה הייתה התוצאה? בתום העונה הצופים נשארו ללא פתרון אמיתי או תובנה שניתן לדון בה.

היום שום דבר לא מגיע לסיום, בשום סדרה. הצופים נמצאים במן לימבו בלתי נגמר, בהמתנה עד שמשהו, אולי, יפתר. זה מה שקורה כרגע בטלוויזיה- סיפורים ללא סוף, הרפתקאות ללא שיא. סדרות ימשכו לעוד עונה ועוד עונה עד שהן לא יהיו רווחיות יותר וזה כנראה יקרה הרבה אחרי שחצו את כל המגבלות התכניות הכל כך נחוצות שהציבו לעצמם מלכתחילה.

היום, לסיים סדרה בצורה טובה זו משימה קשה מאד וזו משימה שאף אחד לא מעוניין בה, הרי אפילו סדרות שהגיעו לסיום קמות עכשיו לתחיה בטלוויזיה.

על אף תהליך המחזור ההמוני, אנשי התוכן צריכים לדעת מתי די. הם צריכים לדעת לבחור תוכן חדש ומקורי על פני תוכן ישן ולהבין שסוף הוא סוף ולא רק סימן שצריך לחשוב על איך עושים ריסטארט או המשך או שכפול. בסוף זה יעצבן את הצופים.

לכתבה המלאה