הכי הרבה אני אוהב אותי

צילום: יניב שמלצר

אז אולי לא היה מהפך בבחירות האלה, כמו אז בסוף שנות ה70, אבל בלי ששמנו לב קרתה ממש אז מהפיכה נוספת, שמשפיעה עלינו עד היום. דור הילדים של אותן שנים גדל על השירים של הכבש ה 16, אריק אינשטיין, חווה אלברשטיין, מתי כספי, הילד הזה הוא אני ועוד, אבל יוצרי השירים האלה גדלו על שירים אחרים לגמרי.  

ביום שלישי הקרוב, 24.3.15, ב 21:00 ברצועת "הסיפור האמיתי" של ערוץ 1 יוקרן הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי", סרט מוסיקלי- דוקומנטרי שחושף את המהפיכה הנסתרת של שירי הילדים, מאז קום המדינה ועד היום.

"יוצרי השירים המוכרים והאהובים של שנות ה 70-80 בארץ מספרים על ילדות קשוחה שהם חוו, שבאה לידי ביטוי בשירי הילדים מאותה תקופה", מספר תום שנאן, במאי הסרט. "שירי הילדים היו מגוייסים לטובת המפעל הציוני. גיבורי שירי הילדות הישנים היו באמת גיבורים, כמו דני גיבור, שלא יבכה אף פעם. לא היה מקום לרגשות של הילדים. הילד גוייס להקמת הארץ ואסור היה לבכות, להיעלב או לקנא. במרכז שירי הערש היו גיבורים שיוצאים לקרב או אבא שיוצא לעבוד בשדות ומי יודע אם יחזור."

זהו למשל השיר על טרומפלדור, "בגליל" (אברהם ברוידס):

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

או "שכב בני" (עמנואל הרוסי)

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

ומה קרה לשירי הילדים בשנות ה 70?

"אלה היו שנים סוערות בארץ ובעולם. התהליך הזה לא קרה רק בארץ, מהפיכת שנות ה 60 בארה"ב הביאה לערעור של מרות  ההורים, אבדן אמון בממסד והעלאת התמימות הילדותית על נס. בארץ זו הייתה מלחמת יום כיפור שהביאה לשינוי העמוק והמשמעותי של איך אנחנו תופסים את עצמנו כישראלים. עברנו לחשוב אחרת- מ"אנחנו" ל"אני" וזה השפיע על התפיסה של הורות וילדות. פתאום זה היה בסדר לקנא באח קטן או בילדה הכי יפה בגן, או לריב. פתאום היה מקום לדרמה הפנימית של הילדים להתרחש."

היום נדמה שה"אני" השתלט על כל חלקה טובה

"נכון. התהליך הזה לא עצר בנקודת איזון, אלא הלך למקומות פחות נחמדים של שורות כמו "מת על עצמי" בשיר הסלפי או "עפה על עצמה" (עדי ביטי) או "אבא יזחל על ארבע שאתקן לו ת'מחשב" (ליאור טומשין).

העיסוק היום של הילדים כבר נשמע נרקסיסטי. אני חייב להודות שאחרי עשיית הסרט הזה אני הרבה יותר סלחן לתופעה הזו, כי אני מבין מאיפה היא הגיעה - משורות כמו "אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" (הכבש ה 16) או "הייתי רוצה שידעו כולם / שיש ילד אחד בעולם" (הילד הזה הוא אני)."

איך הגעת לנושא הזה?

"הקשר בין התרבות הפופולארית לאיפיון של דור, לעומת דורות אחרים, תמיד סיקרן אותי. יש לי משיכה למוסיקה ולדוקומנטרי, כך שהיה לי ברור שהסרט הראשון שלי ישלב את שניהם. בעברי הייתי גם כתב חינוך בגל"צ, כך שעסקתי רבות השאלה מה אנחנו רוצים להגיד לילדנו."

מה הפתיע אותך במהלך עשיית הסרט?

"ממש זיעזעו אותי שירי ילדים ישנים שלא היכרתי, שהיו ממש קשים. ההבנה הזו, עד כמה עמוק היה מפעל הגיוס הציוני ועד כמה הוא בעצם דרס את הילדים והילדות תחתיו. למשל יש שיר של טשרניחובסקי, "לילה לילה":

ילד ילד לי ניתן / חיבלתיו אל קול התן /

יילדתיו אל קול פצצה / בן חלוץ וחלוצה

או "לילה לילה" של אלתרמן:

לילה לילה אחד היה טרף / שני מת בחרב 
וזה שנותר / את שמך לא זכר 

חשוב לי להדגיש שהסרט מעלה שאלות עמוקות, אבל הצפייה בו היא כולה מוסיקה, נוסטלגיה וכיף. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל אפוס וקיבלתי תגובות נרגשות- אנשים סיפרו לי שצחקו ובכו.  בסרט ישנם חומרי ארכיון שלא ראו אור מעולם, כמו שירים של הכבש ה 16 בהופעה חיה וגם ממש ליקטנו בפינצטה סרטי משפחה משנות ה 70-80."

"הכי הרבה אני אוהב אותי" 

יום שלישי, 24.3.15, ב 21:00 ברצועת "הסיפור האמיתי" של ערוץ 1

בימוי: תום שנאן

מפיקים: אסף אמיר, תמי כהן, נורמה הפקות

לדף הסרט בפייסבוק