עצור או שאני מאייר
צילום: איור- יונתן וקסמן
אז ברחבי העולם הניפו עטים ברחובות וקראו "כולנו שארלי האבדו" ו"לא ניתן שיפגעו בחופש הביטוי". האמנם? ומה חושבים המאיירים עצמם? מה גורם להם להסתכן ולפרסם קריקטורות ואיורים חברתיים ופוליטיים? האם הם חוששים עכשיו והאם גם בישראל יכול לקרות מה שקרה בפאריז?
שאלנו ארבעה מאיירים ישראלים, מתחומים ופלטפורמות שונות וקיבלנו תמונה מתוקה- מרירה של מי שלא רק מנופפים בעט, אלא ממש משתמשים בו.
גל שקדי, בוגר שנקר והיום בימאי אנימציה ומאייר עצמאי, לימד אנימציה ואייר את הטור של רוגל אלפר במעריב. שקדי הוא גם בימאי בפרטיזן, חברת ההפקות העולמית שהקים הבמאי מישל גונדרי.
מושיק גולסט, בוגר בצלאל, מאייר, קריקטוריסט ויוצר קומיקס. מושיק הוא קריקטוריסט הבית של אתר הפרשנות Gplanet.com ומאייר קבוע במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון". ספר הקומיקס החדש שלו "עושה שלום", יראה אור בחודשים הקרובים.
ליאור ארדיטי, בוגר בצלאל, מאייר ומעצב גרפי. ליאור עובד כעצמאי לתחום הפוסט פרודקשן והמשחקים ולדבריו "חובב אלכוהול ומשחקי מאנצ׳קין".
ויונתן וקסמן, בוגר בצלאל, אייר לעיתונים שונים כפרילאנס, הקים, ביחד עם ליאב צברי, כיום הקריקטוריסט של "מעריב", את עיתון "הצופר" - עיתון קומיקס וקריקטורה שיצא פעם בחודש. יונתן הצטרף לצוות עיתון "כלכליסט" מיום היווסדו כקריקטוריסט ומאייר הבית.
גל שקדי יצר בשנה האחרונה סדרת איורים בשם "מדינת הזבל", על בסיס קלפי "חבורת הזבל" שהיו פופולארים בשנות השמונים (ילד שמחטט באף והאצבע יוצאת מהראש ושמו "רון מצא מטמון", ילד שמגלח את עורו ושמו "צחי מגולחי", ילד מלא באשפה ושמו "צחי פחי" וכו). אלא שב"מדינת הזבל" האיורים באים להראות את חוליי החברה הישראלית. מככבים בה "דורית מורה תפרנית", "לין מכורה לריטלין", "יואש ילד מגורש" ו"רות ממתינה למוקד שירות".
מתוך: מדינת הזבל, איורים של גל שקדי
אתה עוסק הרבה בפרסומות וקליפים מה גרם לך להוציא את מדינת הזבל?
"בגדול זה התחיל במלחמה, היה לי הרבה מה לומר וזאת היתה הדרך שלי לעשות את זה בצורה של איורים שמגיבים על המצב. עכשיו, בבחירות, אני פשוט ממשיך באותו הקו. רציתי לתחום את זה בפורמט מסויים וככה נולדה 'מדינת הזבל'. כל העניין של לאייר או לייצר תוכן מהסוג הזה היה כי הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי, לא ללקוח, אלא פרוייקטים אישים בשביל לפרוק ובשביל הכיף שלי."
באילו נושאים אתה נוגע?
"אין לזה חוקים, אם יש משהו חדשותי או אירוע שקרה וזה משהו שמעניין אותי אני פשוט מגיב לזה."
גם ליאור ארדיטי המתפרנס מעבודתו כמעצב ומאייר עצמאי בטלויזיה ובתעשיית המשחקים, מעלה מדי כמה זמן קריקטורה פוליטית נוקבת.
ליאור ארדיטי: "אני נוגע בעיקר בנושאים שיש להם השפעה ישירה על החיים שלי: מחירי הנדל״ן, יוקר המחייה, או הסיכויים שלי למות מדקירה ברחוב. במעגל היותר רחב אפשר למצוא ענייני תקשורת, גזענות, ביטחוניסטיות מופרזת… בקיצור כל מה שמקומם פה. לצערי לא חסר."
למה בכלל ראית לנכון לעסוק באיור פוליטי/חברתי?
"כי לא משנה כמה ננסה להתחבא, המציאות פה, כמו יודה ברקן, פוגשת אותנו בסיבוב. אם זה בכביש, בתור למיון בביה״ח, או בסופר. כשהמחאה החברתית החלה לצבור תאוצה, הרגשתי צורך לקחת בה חלק, וליצור מקום שפוי יותר לילדים שלי לגדול בו. לצעוד ברחובות ולשכב על הכביש פחות היה קטע שלי, אז החלטתי לעשות את ההפגנה שלי מאחורי המקלדת ולרתום את היכולות שלי לטובת האג׳נדה שאני מאמין בה. חוץ מזה שתמיד רציתי לדעת לצייר קריקטורות."
איור: ליאור ארדיטי
יונתן וקסמן (כלכליסט): "אני מאייר בעיתון כלכלי ולכן סדר היום מורכב מכלכלה, פוליטיקה, ביטחון חברה ומה שביניהם. אני לא אצייר עירום. זה נשמע מוזר אבל היום העיתונות הרבה יותר שמרנית מאשר לפני 15 - 20 שנה. היום, דברים שספק היו עוברים בפרינט את העורך, מכל מיני סיבות, מתפרסמים באינטרנט ללא שום בעיה. נראה שאנשים פשוט מקבלים את האינטרנט אחרת מהפרינט.
איור של יונתן וקסמן
מה התפקיד של קריקטורה לדעתך?
"הקריקטורה היא חלק מזערי ממכלול מאוד גדול שנועד לבקר את השלטון. חוץ מזה, יש את הקטע של הכיף. כולם יכולים לשבת בבית להתלונן על שר האוצר, אבל רק קריקטוריסט יכול לדחוף אותו לתחת של פיל בקריקטורה בעמוד הראשון של העיתון."
"זאת הדרך היחידה להוציא קיטור על דברים שמפריעים לך כאדם שחי בישראל ובמזה"ת וגם כדי להשלות את עצמך שאתה באמת משנה משהו בעולם הזה," אומר מושיק גולסט, שמפרסם איורים פוליטים בעיתון מקור ראשון ובאתר Gplanet.com של ד"ר גיא בכור, שתי פלטפורמות הנוטות לצד הימני של המפה.
איורים של מושיק גולסט
איך שונה איור פוליטי מאיור אחר?
"איור פוליטי הוא הרבה יותר קונקרטי ומיידי, הוא מדבר על מציאות מאוד מוגדרת, ארצית ואקטואלית וחייב להיות מאוד ברור וממוקד במסר שלו."
מהי בכלל ההשפעה שיש לאיורים פוליטיים וחברתיים?
יונתן וקסמן: "שאלה מעניינת. מצד אחד, נראה כאילו אין לזה שום השפעה. אף אחד לא ייצא לרחובות או ישנה משהו באורחות חייו בגלל שהוא ראה קריקטורה שמצאה חן בעיניו בעיתון (יוצא מן הכלל כמובן, זה הסיפור של הקריקטורות על מוחמד). מצד שני ככל שהמשטר פחות דמוקרטי כך ינסו להגביל או לסתום את הפה לקריקטוריסטים. בחברה מערבית עם תקשורת חופשית, לדעתי תפקיד הקריקטורה הוא יותר בכיוון של שסתום שיחרור לחץ. לקיים מעין הסכם סודי בין האזרח למשטר: נוכל לצחוק על איך שהשלטון תמיד דופק אותנו ובתמורה השלטון ימשיך לדפוק אותנו.
כשאני ניגש לעשות את הקריקטורה, אני רואה בעיני רוחי איך היא גורמת לשינוי סדרי עולם, התפטרות נבחרי ציבור שסרחו, תיקון עוולות, ובגדול- הפיכת העולם למקום שיותר טוב לחיות בו. בשעות הערב המאוחרות, אחרי סגירת העיתון כשהאופוריה מתפוגגת, אני נזכר שזאת בדיוק אותה התחושה שהיתה לי לגבי הקריקטורה של אתמול, קצת מתבאס והולך לישון רק כדי לקום שוב למחרת עם אותה התחושה."
מושיק גולסט: "כאיור בודד ההשפעה היא מזערית עד אפסית, לרוב משכנעים את המשוכנעים ומי שלא מסכים ממשיך לא להסכים. מצד שני קריקטורה מוצלחת יכולה לחזק את האנשים שחושבים כך ובכך לתת להם רוח גבית ברצון ליצור שינוי או לתרום ביצירת רוח בלתי מוגדרת של אווירה ציבורית."
ליאור ארדיטי: " לא פגשתי מישהו שהחליף את דעתו בעקבות קריקטורה, אבל זה מחדד אבסורדים ומציף למרחב הציבורי בצורה אפקטיבית נושאים שלדעתי דורשים שינוי.
בניגוד להפגנה שמתפזרת בסוף הערב, קריקטורה מוצלחת נהנית מחיי נצח ברשת וממשיכה להשפיע ולהעביר את המסר הלאה. לא פעם איור שאיירתי לעניין מסויים הפך לרלוונטי שוב כעבור שנה או שנתיים, כי בסופו של יום, למרות כל הכלבים הנובחים, המצב פה אכן משתנה אבל לא לטובה."
גל שקדי: "לדעתי, כמו כל דבר אקטיביסטי אחר, אם האיורים חזקים ויש אמירה ברורה ונוקבת וזה מצליח להגיע לחשיפה גדולה, זה יכול להשפיע. נראה לי שהאירועים בשבוע האחרון בפריז זאת ההוכחה העצובה לזה."
מה לגבי תגובות שליליות על איורים וקריקטורות? רק השבוע פרסם עיתון הארץ פרוייקט "מחווה אישית" שבו התפרסמו איורים של מאיירים שונים בעקבות הטרור בפאריז. בעקבות אחד האיורים שהשווה את הרג המאיירים הצרפתיים למותם של עיתונאים ב"צוק איתן" הגיעו למערכת העיתון איומי רצח מצד גולשים וקריאה לחקור את עורכי "הארץ" בחשד ל"תעמולה תבוסתנית" על פי סעיף 103 לחוק העונשין.
יונתן וקסמן: "לפעמים אני מקבל תגובות שליליות, כן, קריקטורה היא בסופו של דבר מאמר דעה - רק שהוא מצוייר. ותמיד יהיו גם כאלה בדעה אחרת. לגיטימי."
מהי התגובה הקשה ביותר שקיבלת?
"מכתב מפורט למה אני טעיתי שציירתי מה שציירתי (משהו שקשור לדתיים, כבר לא זוכר), קצת שפה לא יפה ובסוף איום בתביעת דיבה אם הקריקטורה לא יורדת מהאתר. את אלו ששומרים פחות או יותר על שפה תקנית אני נוהג למסגר."
ליאור ארדיטי: "נושאים חברתיים הם קרקע בטוחה יחסית למאייר, מאחר והם מבטאים את כל המרמור של הפרט אל מול המערכת. אבל כשזה מגיע לאיור פוליטי, זה עולם שונה לגמרי: זו חרב פפיות שבמיוחד בעולם הפייסבוק יכולה להיות כואבת במיוחד אל מול תגובות ההמונים. כמה ניסיונות לגעת באיור מהסוג הזה לימדו אותי שיעור בהעברת מסר ודימויים, אחרי שקריקטורה מדינית לא מחודדת כהלכה, שאיירתי בזמן אחד ממבצעי חומת זעם, זכתה לביקורת רבה. בהתחלה זה הטריד אותי, אבל עם הזמן למדתי שזה הסיכון המקצועי ולחשוב פעמיים לפני שאני יורה מהמותן."
גל שקדי: "לא, לא קיבלתי תגובות שליליות בצורה אישית. ב'מדינת הזבל' יש כמה איורים שגררו תגובות, אבל לא משהו אישי אלא יותר על הנושאים, כמו הקלף של 'יואש ילד מגורש', שגרר שיחה על הפליטים מאפריקה."
האם חששת אי פעם לפרנסתכם בגלל איורים מהסוג הזה?
מושיק גולסט: "ברור שאני חושש, ואני חושש שזה גם פגע. אין מה לעשות, עורכים ואנשי מקצוע בתעשיה הם קודם כל בני-אדם ואם הם רואים שיש לך קו מסויים שהם נרתעים ממנו הם גם יירתעו מלהעסיק אותך. מצד שני יש גם אנשים בתעשייה וקוראים שיעריכו את האמת שלך, את המקצועיות ואת המסר שאתה מנסה להעביר, כך שלא ניתן לדעת מראש אם היצמדות לאמת הפנימית פוגעת או מהווה יתרון."
ליאור ארדיטי: "אני חושב שלעומת קולגות שלי בתחום, הנשיכות שלי יחסית עדינות. יותר בכיוון של הומור מריר מאשר ביקורת פרועה, כך שכל עוד המשכורת שלי לא משולמת ע״י טוקבקיסטים אני לא מודאג."
גם גל שקדי חולק באותה הדעה ואינו חושש לפרנסתו.
יונתן וקסמן: "אני תמיד חושש לפרנסתי, לא חשוב מאיזה סיבה. עם זאת, מעולם לא התערבו לי בתכנים ותמיד קיבלתי גיבוי מלא."
איור של יונתן וקסמן כמחווה לשרלי הבדו
לאור מה שקרה בפאריז, אתם חושבים שמאיירים צריכים להיות זהירים יותר?
גל שקדי: "אני מקווה שלא, אבל מאמין שכן."
ליאור ארדיטי: "אני מודה שהמקרה הזה טלטל גם אותי. זו היתה חבורה יוצאת דופן של מאיירים, שהיה להם האומץ לשלח ביקורת נטולת עקבות לכל הכיוונים ואמרה את מה שכולם חושבים, אבל לא מעיזים להגיד. אני חושב שאם אנשי דת היו ניחנים ביותר הומור בנוגע לאלוהים שלהם, העולם הזה היה נראה טוב יותר. מבחינתי כל נושא הוא לגיטימי לביקורת. איפה עובר גבול הטעם הטוב- זה כבר לפי תפיסת עולמו של המאייר ותוחלת החיים שהוא מאחל לעצמו."
מושיק גולסט: "כמו בכל דבר - חלק כן וחלק לא. הקריקטוריסטים, כמו כל קבוצה, אינם מיקשה אחת. לצערי חלק מהקריקטוריסטים מישראל שקראתי בעיתונים את דבריהם מראים תבוסתנות עמוקה ודאגה לא לחופש הביטוי, אלא לראש שעל כתפיהם וזו כמובן זכותם ואפשר להבין אותם. מהמדיה בעולם אני קורא גם דברים אחרים ואני משער שחלק ייכנעו לצנזורה האיסלמית וחלק ימשיכו להטריד את מי שצריך להטריד כמו שהמקצוע הזה עושה כבר הרבה מאוד שנים."
יונתן וקסמן: "הזהירות אולי יכולה להציל אותך ממצבים לא רצויים, אבל בטווח הארוך היא יכולה להרוג אותך כאיש מקצוע. תמיד כדאי לפקוח עין, אבל במקביל לבדוק עוד ועוד את הגבול. הבעיה במקצוע הזה, שהדרך היחידה לדעת איפה עובר הגבול היא רק אחרי שעברת אותו."
האם מה שקרה בפאריז יכול לקרות גם בארץ?
יונתן וקסמן: "כן. רצח בגלל דעה כבר קרה פה ועיתונאים מקבלים איומים בשגרה. חוץ מזה, הורגים פה על חניה."
גל שקדי: "כן, לצערי החברה שלנו הפכה להיות אלימה מאוד, המלחמה הוציא הרבה מהזה החוצה, גם בהפגנות גם ברשתות החברתיות. אני לא אהיה מופתע אם נגיע גם לשם לצערי."
מושיק גולסט: "בוודאי. הרי לא מזמן ניסו לרצוח יהודי שרק קרא להתפלל בהר הבית, אז למה שלא ינסו למשל לרצוח מישהו שינסה לצייר את זה?! או מישהו שינסה לדבר על זכויות להומוסקסואלים בקהילה המוסלמית? או שידבר על השריעה ועל השפעתה?
לפעמים המערב הדמוקרטי חי בללה-לנד שהוא יצר לעצמו וחושב שכל העולם בצורה כלשהי חולק את ערכיו, אבל צריך להבין שהפלג הקיצוני של האיסלאם שולל כל ביטוי שסותר את תפיסת עולמו. נושאים כמו שחרור האשה, זכויות לקהילת הגייז, זכויות למיעוטים כלשהם או לעם היהודי (וגם הנוצרי) כעם חופשי פשוט לא מקובלים עליהם והם יעשו כל מה שביכולתם לעצור את זה. אם הם ירגישו שאלימות תשתלם להם, הם יפעלו בדרך הזאת. בישראל, לצורך העניין, קיימת פעילות ענפה של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית שחולקת את אותה האידיאולוגיה של תנועת הג'יהאד, החמאס והאחים המוסלמים של קטר וארדואן, בנוסף מתרחשת פעילות הסתה ענפה ברשת של תנועות הטרור של הפת"ח והחמאס, אז בוודאי שפעולה כזו יכולה לקרות גם כאן בישראל."
ליאור ארדיטי: "קודם כל תמצאי לי מערכת עיתון ישראלית שעובדים בה ארבע קריקטוריסטים בחדר אחד, ואז תשאלי אותי."