מעריב רוחץ בניקיון כפיו

צילום: יוסי חטב

לפני כמה שנים טובות, במקביל למשרה קבועה ונוחה שהייתה לי אך שכרה לא היה בצדה, טיפסתי במדרגות קרליבך 51 לראיון עבודה לתפקיד משכתב באתר nrg מעריב. לא משרת חלומותיי, אבל בהחלט 'רגל בדלת'.

אחרי שהבינו שאני 'ילד גדול' עם ניסיון וצלחתי את שאלת ה'אובר-קוואליפייד' הבלתי-נמנעת, הבנתי שהם בעניין. התבקשתי להחזיר תשובה תוך זמן קצר. למחרת, לאחר קילומטרז' של לבטים, השבתי בשלילה. אינטונציה של הפתעה התגנבה לתגובה מהצד השני של הקו, אבל תחושת הבטן אמרה לי לוותר.

ניקוי האורוות במעריב כמוהו כספיישל של 'משפחה חורגת'. בא אלון גל (שלמה בן-צבי) ובלי סנטימנטים חותך בבשר החי תוך שיקולים עסקיים קרים. תחילה בני 'משפחת מעריב' מסרבים בתוקף, חלקם אפילו פונים לערכאות ולסיוע מקצועי חיצוני. המרחק בין לשכת התעסוקה בתל-אביב למקום העבודה שלהם הוא בסך-הכל 300 מטר, אבל עם השלכות ארוכות טווח. מי שנלחמו באמצעות המילה הכתובה לטובת עובדי 'פרי גליל' ואחרים, מצאו עצמם פרי ביאושים של מקום העבודה שלהם עצמם. אין שמחה לאיד, גם לא בידיעות, בישראל היום ובהארץ. לכל היותר קולגות קנו דבק 'שלוש שניות' והצמידו את ישבנם לכיסא המשרדי המתנדנד שלהם. כשהעסק צריך להרוויח, גם זה לא תמיד עוזר.

אז השביתו עיתון וקיבלו 'נו נו נו' מבית המשפט; יצאו בקמפיין מכמיר-לב בכיכובה של הפרזנטורית הוותיקה חן קוטס-בר שקורא לכם לקנות מעריב לא כי הוא יותר מעניין (בניינטיז זה היה הסלוגן, זוכרים?), אלא כי מוסד ושם-דבר בעיתונות הישראלית משנה פניו; משרד היח"צ של ועד העובדים הפגיז (גם אותי) בהודעות לעיתונות; הפגנות נערכו וארגון העיתונאים המשיך ליזום כנסי חירום. כלבי השמירה של הדמוקרטיה המשיכו לנבוח ולשלוף טפרים, אבל נאלצו לקבל את הדין במשפט שלמה (בן-צבי).

בשבועות האחרונים אני קונה מעריב ביום שישי במחיר מלא. לא בגלל שמקבלים חלה מתנה. פשוט כי איכפת לי. עצוב, נכון. עצובה מאוד השורה התחתונה של התהליכים שעוברים על העיתונות הישראלית כולה. לא ניכנס שוב לדיון הממוחזר הזה. רק אציין שכעיתונאי 'אולד-סקול' שחטף את חיידק העיתונות אי שם בגיל ההתבגרות ומסרב לכרות ביוזמתו את הענף הרקוב שעליו הוא יושב ולחפש עבודה אחרת, אני רוצה להציע פרספקטיבה שונה, לא פופולארית, למה שקורה במעריב.

אני עוקב אחרי העיתון הזה ואחרי כל מתחריו משחר ילדותי. אחרי שלוש שנות לימודי תקשורת באקדמיה, כשמחנכים אותך לחשיבה ביקורתית כעיתונאי, אתה מחיל את אותו דפוס חשיבה גם על אותם עיתונים ועיתונאים שמהם אתה לומד. ובנקודה הזאת, תסלחו לי כל מפוטרי מעריב, העיתון הזה רוחץ בניקיון כפיו. אסביר מדוע.

מקצועית, מסחרית, מיתוגית ואפילו גרפית, מיום הקמתו ועד היום מעריב היה כמעט תמיד הסייד-קיק של ידיעות. לא צריך להיות מרצה לתקשורת המונים כדי להבחין בכך, אלא פשוט לעקוב לאורך זמן. בהשוואה למתחרים מרחוב מוזס, התוצרת מקרליבך הייתה לרוב מעניינת פחות, מרואיינים שווים פחות (בחדשות ובמוספים כאחד), פולו-אפים לרוב, חשיפות לא ממש מדירות שינה וסגנון תוכני ועיצובי דומה וחסר בידול. צריך להבין, את מעריב וידיעות לא קוראים אנשי ברנז'ה אלא אנשים 'רגילים', חלקם קשי יום שלא מבינים ולא מעניין אותם דבר וחצי דבר בעיתונות. מבחינתם, מעריב וידיעות חד הם, ומכיוון שהתרגלו לקרוא ידיעות הם יקנו ידיעות (ויצפו בערוץ 2 אגב כך). כך יצא שמדי פעם, לאורך השנים, פלטו לידי אנשים משפטים מעליבים כמו 'מעריב זה עיתון של זקנים', או 'מעריב זה עיתון של אשכנזים'. 

אז תגידו זה טיעון רדוד, סטריאוטיפי ולא מוכח אמפירית. אולי. אבל תדמיתית זה תופש, ודימוי קשה מאוד לשנות. וזה מביא אותי לנימוק הבא: מעריב, לאורך עשרות שנים, סבל ממשבר זהות חריף. תשאלו את פרופ' יחיאל (חיליק) לימור מחד ואת הסופר רון לשם מאידך. שתי תפישות-עולם שונות לאיך צריך להיראות עיתון טבלואיד. הראשון מתקופת נמרודי, שבה העמוד הראשון היה מוצף בטקסט, מאמרי מערכת ופובליציסטים. מעייף את העניים, כבד-ראש אך משדר רצינות. בתקופתו של לשם תפסו הוויז'ואלס את מקומן של המילים בשער העיתון, ומעריב החל להיראות (גרפית) בדיוק כמו האח הגדול ממוזס. לפני יותר שנה, עם כניסתו של ניר חפץ לתפקיד, מישהו שם נזכר בוורסיה הישנה והכותרות והעיצוב חזרו למה שהיה פעם. כותרות אינפורמטיביות א-לה 'הארץ', יותר בן כספית ודומיו על השער ותמונה אחת גדולה שכיתוב תחתיה. נו מור "מלחמה בשחקים". "עשרות מרגמות נורו אתמול לעבר ישראל" זה הפאסון החדש. אה באמת? לא שמענו חדשות בערב. תחליטו מי אתם.

הידרדרות נוספת במצבו של העיתון נרשמה עוד לפני כמה שנים כאשר מעריב הידלדל בנכסיו הפרסונליים ובן כספית הפך לעלה התאנה של העיתון. כמעט יום לאחר יום התנוססו מאמריו בעמוד השער, משל היה מדובר בפרשן של הבי.בי.סי. וכאילו נגמרו הטיזרים וההפניות לעמודים הפנימיים. מילא כשאתה אחד מצוות כותבים מוכשר, אבל היחיד? רק כאשר הגיעו יואב צור ויואב גולן לכיסאות העורכים הראשיים, גויסו כותבים חדשים. כעת, עם עזיבתם של עופר שלח (לפוליטיקה), יהונתן גפן וכספית עצמו ("מנויים מבטלים את המנוי בגללי"), בן-צבי ואלעד טנא יצטרכו למצוא טאלנטים עמוסי סקס-אפיל.

חשיבה ביקורתית אמרנו? במעריב (וגם בידיעות ובהארץ יש לומר בהגינות) הלכו עם זה רחוק מדי. כל כותרת וידיעה על נתניהו יוציאו אותו שלילי כמעט לעולם. ידיעות ומעריב הפכו לשופרו של אולמרט, ועוד מעיזים להתבכיין על ישראל היום. ביקורת על הממשלה היא חשובה וחיונית, אבל כשהיא מגיעה במנות קרב ובאופן סיסטמטי, האמינות שלכם נפגמת בעיני הקוראים ובעיני המסוקרים עצמם. ולראיה, האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו שעבר בקלות בהצבעה במרכז הליכוד, למרות כל הכותרות וההערכות השליליות שקדמו לו. ביום למחרת, אכלו העיתונים הגדולים את הכובע, הצניעו את הדיווח על כך והפכו אותו לאינפורמטיבי למהדרין.

ועוד דבר, כדי למשוך קוראים וליצור לעצמו אפיל חברתי, עוד בתקופתו של אמנון דנקנר כעורך ראשי ניהל מעריב קמפיינים מעל גבי העיתון. 'איפה הבושה?!' קרא אחד הזכורים שבהם, שעה שחלק מקברניטי המדינה החלו מתגלים כמושחתים סדרתיים. והיו עוד רבים מכדי לזכור. רק דבר אחד שכחו שם: עיתונות אינה קמפיינים, וכשמוטיבים מעולם הפרסום מתערבבים – זו אינה עיתונות מהסוג שאני מכיר, אוהב ורוצה לצרוך. תשאלו את קלמן ליבסקינד שלכם, שמתריע על תהליכי קמפייניזציה בעיתונות הישראלית במדורו השבועי במוסף-שבת. קמפיין נגד ביבי, קמפיין נגד אלי ישי, קמפיין בעד שעון הקיץ. תדווחו, אל תשכנעו אותי כקורא. אתה לא פרשן, אתה כתב.

לפני כשנתיים נפגשתי עם אחד מבכירי ידיעות אחרונות, איש צנוע ונעים הליכות. אמרתי לו 'תגיד, אני חייב לשאול אותך כעיתונאי שמחפש עבודה. למה תמיד 'ידיעות' מתנהל כמו חומה בצורה? אי אפשר לדעת למי לשלוח קורות-חיים, אם יש או אין משרות שמתפנות, ואתם אפילו לא מגיבים לידיעות שמתפרסמות עליכם באתרי הברנז'ה. 'נכון', אישר לי. 'החומר האנושי כאן חשוב מאוד ואנחנו עושים הכל כדי לשמור עליו'. ודי לחכימא. 'דלת מסתובבת', יודע כל מרואיין זב חוטם, מעידה על הארגון שבו אתה עובד.

והיי, עוד לא אמרנו מילה על המחאה החברתית והחברות שהפסיקו לפרסם. וגם לא על ישראל היום שרבים במעריב נהנים להתמרמר כלפיו ששבר את השוק. לא שאין לכל אלה חלק בשינוי חוסנה הפיננסי של המדיה המקומית, אלא שהצביעות חוגגת גם כאן ומאוד נוח להישען על זרי הדפני ליף. הרי אתם אלה שפיטמתם את הקוראים בג'אנק-פוד משדרות רוטשילד, ואתם אלו שכל אזכור של ראש הממשלה נתניהו נשא אופי ציני-ביקורתי באופן קבוע עד כדי חוסר אמינות. במו מקלדתכם יצרתם את המצב הנתון כיום – תתמודדו. פלא שבסקר שפורסם לפני כנס העיתונות האחרון באילת, למרבית המשיבים מהציבור הרחב לא הזיז בכלל מצבם של מעריב וערוץ 10?