“דוסליווד”- קולנוע מסחרי משגשג

צילום: אריאל כהן

"אז אתמול הסתיים הסשן הראשון של ההקרנות של הסרט החרדי לנשים שעשיתי, 'מי את'.
לא הלכתי לראות את הסרט שלי. לא יכולתי. אני גבר. קוללתי. נשארתי לבד בבית. בחושך. מקפל כביסה, אבל סיפרו לי שהנשים בקהל צעקו בהתרגשות בקטעי המתח שגרמו לרכבת ההרים בלונה פארק להחוויר ... אז לא זכיתי בפסטיבל חיפה ואפילו לא השתתפתי בו השנה, אבל בחג הזה ראו את הסרט כמעט 10,000 נשים חרדיות - אז מבחינתי זכיתי", כך כתב אתמול בפייסבוק אריאל כהן, קולנוען שיוצר סרטים "כשרים" עבור הקהל החרדי. מסתבר שיש קולנוע חרדי מסחרי משגשג, שפעיל בעיקר בחול המועד סוכות ופסח ולשם שינוי לנשים מותר להיכנס. רק לנשים מותר.

בערך בשנת 2000 התחילו להפציע סרטים חרדיים, שיועדו לגברים בלבד. הסרטים הופצו דרך המחשב הביתי או דרך DVD ושיחקו בהם שחקנים גברים בלבד. מעט לאחר מכן החל להתפתח קולנוע חרדי נשי, מופרד לחלוטין, שבו שיחקו רק נשים. ב 2007 קרס הקולנוע החרדי הגברי ביחד עם כל תעשיית ה DVD בגלל הצריבות והעלאות הפירטיות באינטרנט. הקולנוע הנשי שרד.

"הסרטים החרדיים עבור נשים מוקרנים בהקרנות סגורות במתנ"סים ואולמות אירועים. לנשים מותר לראות גברים, אך לגברים אסור לראות נשים ולכן לא עושים DVD מסרטים לנשים. הנשים יושבות באולם במתנ"ס מול מסך, על כיסאות פלסטיק ובחוץ מוכרים כרטיסים. זה ממש דוסליווד, חווית צפייה כמו בהודו- הנשים צורחות, בוכות, צועקות לגיבורה: 'לא! אל לתכי לשם!'"

לסרטים הנשיים החרדיים אורך חיים שונה, יש הקרנות בחוה"מ סוכות, חוה"מ פסח ובחנוכה. לכל סרט יש כמה עונות ואורך החיים של סרט הוא, ע"פ רוב, יותר משנה אחת. הפרסום נעשה ע"י עלונים שכונתיים ובלוחות מודעות ואף לעיתים באמצעות רמקול המחובר לרכב שמכריז על מועדי ומקום ההקרנות.

"לסרטים יש את הפן הבידורי - סרטי הנשים יהיו בדרך כלל טלנובליים, רגשיים, מרגשים וגם מותחים. מצד שני תמיד יש מסר חינוכי/יהודי. המסר הוא ההצדקה הקיומית של הסרט. גם אין סטארים בסרטים האלה. הקרנת הסרט לא מסתיימת בשבוע הקרנות אחד, כך שיש תחלופה גדולה של שחקנים כדי שלא יווצר מצב שבאותו חג יופיעו שני סרטים עם אותם השחקנים. עבור הקהל החרדי זה הורס את אשליית הסרט."

רוב אנשי הצוות והשחקנים הן חילוניים. בסרט האחרון של אריאל כהן "מי את", למשל, משחקת לוסי דובינצ'יק. גם מלי לוי שיחקה בסרטו הקודם, עדי הימלבלוי וליאל דניר שיחקו בסרטי נשים חרדיות אחרים. בקרב האוכלוסיה החרדית יש מעט מאד שחקניות, חלקן חוזרות בתשובה.
"בתור אנשי מקצוע כמו שחקנים, צלמים, ועורכים  אני מאד ממליץ להיכנס להפקות חרדיות. יש המון אנשי מקצוע מהתחום שמתפרנסים מזה. רואי רוט למשל, שצילם את "שטיסל" ו"הפרלמנט" צילם גם את הסרט שלי. בהחלט כדאי להתעניין, הרבה פעמים מחפשים אנשי צוות ושחקניות.

לעומת זאת,  כהן מזהיר את יוצרים מלהכנס לעולם החרדי.
"אני לא ממליץ ליוצרים ליצור סרט באופן עצמאי. מי שלא צמח מהתעשייה הזו ולא מקושר לרבנים עלול למצוא עצמו מאבד את כל כספו. זו סכנה אדירה שמרחפת מעל ראשו של כל מי שיוצר כרגע לאוכלוסיה הזו. אני צמחתי עם התעשייה הזו, עם הקולנוע החרדי וגם נעזרתי בנשות חינוך ורבנים.
היוצרים רובם חרדים, אני היחיד שאינו חרדי ושלמד קולנוע. אף אחד מהיוצרים לא למד קולנוע, הם פשוט למדו מנסיון. יש כשרונות, יש כשלונות ויש צנזורה חרדית. יש הרבה מגבלות על היצירה. בדרך כלל יוצר שם כסף, עושה סרט, הסרט מפורסם בקרב האוכלוסיה החרדית ואז מוכרים כרטיסים. סרט מצליח יכול להגיע ל 100,000 צופות בשנה הראשונה שלו."

בשנים האחרונות כבר הבינו את הפוטנציאל הכלכלי.  שלוחות חרדיות נפתחו לבתי ספר שמלמדים את מקצועות הקולנוע, ביניהם "מעלה", "הבצפר", "בית הספר לטלוויזיה של רשת" ועוד. כהן בעצמו מלמד ב"תורת חיים", בית ספר לקולנוע יהודי.

היו גם סרטים ש"חצו את הגבול". הסרט של כהן, "טאקע מאמע", למשל, הופיע בפסטיבל חיפה בשנה שעברה ואף נתמך חלקית על ידי קרן רבינוביץ. הוא גם זכה בפסטיבל בהודו במקום הראשון.

"ההודים אוהבים אותו סוג של סרטים מרגשים, טלנובליים. הסרטים האחרונים שלי הם כבר ברמה גבוהה ולכן אני עושה להם 'אדפטציה חילונית'. אני מוציא מהם את האלמנטים החרדיים שמפריעים לעלילה, כאלה ש'מאכילים בכפית' את הצופה. הקהל החרדי עוד בתחילת דרכו הקולנועית ולכן דורש יותר הסברים בגוף הסרט. אני פונה לקרנות והופך את הסרט לחילוני או לסרט חרדי עבור חילונים".

את ההקרנות של סרטיו מפרסם כהן גם בפייסבוק, מתוך הנחה שאיש מקהל יעד שלו אינו חשוף לאינטרנט, כך שכל אשה, גם חילונית, יכולה להיכנס להקרנה. "זו חוויה אמיתית", הוא מבטיח. רק אל תשכחנה לספר לו איך היה.

טריילר של טאקע מאמע