החיים כמובטל (שבוע שישי) המסקנות

צילום: DPC

להלן 5 מסקנות על להיות מובטל:

1) להיות מובטל זה דבר יקר – מסתבר שלחופש יש מחיר. והמחיר גבוה. כשהייתה לי עבודה לא הוצאתי הרבה כסף ביום-יום כיוון שביליתי את מרבית זמני בבניין סגור. עכשיו אני מבין שזה היה לטובתי. סגרו אותי בבניין הזה כדי שלא אסתובב חסר מעש ברחובות ואבזבז את מיטב כספי על שטויות. כשאתה מובטל, הכסף פשוט נעלם. כלומר, הוא לא באמת נעלם. אני פשוט נותן אותו באהבה לכל מי שמעוניין בו. הרי אי אפשר להיות בבית כל היום... אפשר להשתגע (אנשים אומרים לי)... ולכן צריך לצאת מהבית מדי פעם. הבעיה היא שכל יציאה מהבית הופכת להוצאה כלכלית. הרי אם כבר יצאתי אני אקנה משהו לשתות (כי חם בחוץ) ומשהו לאכול (כי אני רעב) ואיזה בגד (כדי להראות טוב בראיונות עבודה) ואיזה קומיקס (כי מגיע לי לפנק את עצמי) ופתאום כל הכסף שהיה לי בארנק נעלם. עוד תופעה משונה היא שכולם מוצאים סיבות לחגוג אתך (מסעדה בגלל ראיון מוצלח, דרינק בגלל שחתמתי אבטלה, ארוחת צהריים בגלל שאני בחופש). מלא כסף יוצא. מעט כסף נכנס.

2) בקיץ קשה להיות מובטל – אני מודה שאני טיפוס של חורף. מעולם לא אהבתי קיץ ולא הבנתי אנשים שאוהבים את העונה הזו. אבל להיות מובטל בקיץ זה גרוע כפליים. כשהייתה לי עבודה הייתי כל היום באזור ממוזג. הקיץ חלף בעצלתיים ומלבד ההליכה לעבודה וחזרה הוא לא ממש הורגש. אבל עכשיו אין איפה להתחבא. כל יציאה מהבית הופכת להיות מבחן סיבולת. כל "סיבוב קטן" בשכונה הופך להיות עינוי שמורכב מזיעה ועצבים וכל הליכה לחברים הופכת להיות מרתון של ייאוש. כל הזמן חם והמקום היחידי אליו אפשר לברוח הוא המושב האחורי במונית. (מה שמוביל אותי שוב לסעיף 1). אבטלה חורפית נשמעת ממש טוב עכשיו. הייתי צריך לחשוב על זה לפני.

3) יציאות ליליות –עכשיו כשאני מובטל מופעל עלי לחץ חברתי אדיר לבלות עד השעות הקטנות של הלילה (שבשבילי זה אומר 2:00 בבוקר). זה קורה כי בכל פעם שאני נמצא אצל חברים והופה, הגיע הזמן לחזור לביתי מישהו אומר לי "מה לחזור הביתה? למה מה יש לך לעשות מחר? יאללה יוצאים". ואי אפשר לסרב. כולם מסתכלים עלי. ואני יודע שהם גם קצת צודקים. מה באמת יש לי לעשות מחר? אז יוצאים. ויוצאים. ויוצאים. פאק, השבוע אפילו הייתי בתדר בפעם הראשונה. מצד אחד זה חיובי כי המציאות מכריחה אותי להיות ספונטאני. מצד שני מאיפה הגיעו כל ההיפסטרים האלה? למה לכולם יש זקן? ולמה כולם מתכנסים באותו המקום? אני די בטוח שהייתי הכי מבוגר שם וזה שהזמנתי סודה בטח לא עזר.

4) אין מה לראות בטלוויזיה – כלומר, יש מלא מה לראות. אם אתם בקטע של ד"ר פיל, מרתה סטיוארט ומרתון "אהבה ולחישות" ביס 1. מה נסגר? כל הכיף באבטלה אמור להיות הרגע הזה שאתה מתעורר בבוקר (מאוחר), מתקלח, מצחצח שיניים, מכין קפה ואז מתיישב בסלון, שם רגליים על השולחן ומדליק את הטלוויזיה. כל העניין הזה לא ממש עובד אם אני תקוע מול "מלכי המכירות הפומביות". אני מציע לכל הספקים ליצור ערוץ מיוחד למובטלים. אפשר לקרוא לו "המובטליון העליון" או "בין ערוצים". בערוץ הזה ישדרו רק תכנים מסיחי דעת. מין שילוב של ריאליטי זומבים קומדיה, אבל עם לב. זה עדיף מלראות את הפנים של עודד מנשה על הבוקר. אני רק מקווה שזו לא תוכנית גאונית של הממשלה לשעמם אותנו על הבוקר כדי שנהיה חייבים לצאת מהבית ולמצוא עבודה.

5) שגרה – אין מה לעשות. את רוב הימים מבלים בבטלה. ולכן חשוב למצוא בכל יום לפחות משהו אחד לעשות ולבנות סביבו את כל היום. אם אני צריך לאסוף חבילה מהדואר – זה הדבר שאני עושה באותו היום. לא סביר שאעשה תכניות נוספות. לא צריך להעמיס. הדבר כרוך בעבודת הכנה מנטאלית (כי צריך לצאת מהבית), יצירת קשר ישיר בין שעות הפתיחה של הדואר ללוח המשדרים, בדיקת מזג אויר, בדיקת המסלול הקצר ביותר והשלב החשוב ביותר – קבלת ההחלטה שהגיע הזמן לצאת. בדרך כלל אני מבקש שלא ידברו איתי כחצי שעה לפני המטלה היומית שלי. אני חייב להתכונן. חשוב למצוא לפחות משהו אחד לעשות ביום וזאת בגלל שהמטלה היומית עוזרת לתחושת ההגשמה העצמית ובנוסף היא נותנת לך תשובה מופלאה לכל מי שמבקש ממני משהו – "לא אני לא יכול, אני צריך לקפוץ לדואר". מדהים כמה פעמים זה עובד.

לסיכום – אדם חכם אמר פעם שלהיות מובטל זו העבודה הכי קשה בעולם. האדם הזה הוא אני. אז אם אתם מתכננים לקחת חופש קטן מהחיים נא לא לשכוח למלא את היס מקס בתכנים חיוניים, לשים בצד כסף למוניות, להתחיל לגדל זקן ולהתחיל להזמין דברים באינטרנט כדי שיהיה לכם מה לאסוף מהדואר.
זהו. אני חייב לזוז. אני צריך לאסוף את הג'ינס מהתופרת. יום עמוס.