פייס ליפט להימלר - מאחורי הקלעים של הסרט "אדם הגון"

צילום:

מבלי ששמנו לב, התרגלנו לראות סרטים דוקומנטריים מגרמניה הנאצית בצורה מסוימת - אנחנו כבר יודעים למה לצפות מבחינת החומרים המצולמים ודרך הגשתם. הסרט "אדם הגון" , סרטה של ונסה לאפא , מנסה בין השאר לשבור את ההרגל הזה. לאפא סרבה להשתמש בחומרי ארכיון, שרובם מתוך סרטי פרופגנדה שצולמו, בויימו ונערכו ע"י הנאצים. הסרט מורכב מתשעים דקות של חומרי ארכיון, שרובם נאספו מאוספים פרטיים. רבים מהחומרים היו זקוקים לעבודת רסטורציה מקיפה, כי המטרה של לאפא הייתה להגיע קרוב ככל שאפשר לסרטים פרטיים שצולמו באותה תקופה. לאפא רצתה לאפשר לצופה להרגיש חלק מהסיפור וליצור קרבה רגשית והזדהות עם הדמויות. עם אילו דמויות? עם היינריך הימלר, מפקד האס אס ואדריכל הפתרון הסופי ומשפחתו, לא דמויות שקל להזדהות איתן. בסרט "אדם הגון" אנחנו חווים לראשונה את הימלר כנער מתבגר, כמאהב, כבעל, כאב. לכל אורך הסרט קשה שלא לתהות איך הפך נער הכנסייה לרוצח המונים קר ומחושב ושאלות רבות מנקרות בראש, כמו - האם משהו בחייו הביא אותו להפוך למפלצת או שמא זה משהו שנולדים איתו? או - איך מצדיק לעצמו אדם, שתופס עצמו כאדם הגון, ארוחת צהריים חגיגית באווירה משפחתית אחרי יום של קטל באושוויץ.
ב- 6 במאי 1945 השתלטו חיילי צבא ארה"ב על ביתה הפרטי של משפחת הימלר בגמונד שבגרמניה. במהלך שהותם מצאו החיילים אסופה של מאות מכתבים, יומנים ותצלומים אישיים של משפחת הימלר ובניגוד להוראות לא מסרו אותם לשלטונות הצבא. משנות השישים ועד לפני שבע שנים נשמר האוסף ברשותו של חיים רוזנטל, צייר ישראלי אשר התגורר בתל אביב. הוא שמר את האוסף מתחת למיטתו במשך 40 שנה. כשנפטר בשנת 2012, קיווה רוזנטל שמתוך הרוע והחושך יבקע האור וייחל לכך שהאוסף יגיע לידיים נאמנות שיעשו בו שימוש בעל ערך ויביאו אותו לתודעת ההמונים. ב-2006  התגלגלה השמועה אודות האוסף הנדיר לאוזניה של ונסה לאפא, שרכשה אותו מיד. לכבוד יציאת הסרט לאקרנים ומועמדותו לפרס אופיר, שוחחנו עם ונסה לאפא.

מהי המשמעות של עבודת רסטורציה כל כך גדולה?
בסרט חומרי ארכיון ויזואליים מ-151 מקורות שונים.  רוב הסרטים שצולמו בין השנים 1945- 1900 בשחור לבן, אך משפחות ממעמד כלכלי ותרבותי דומה למשפחת הימלר תיעדו את עצמם בצבע. בתודעה הקולקטיבית השחור לבן מסמל את העבר. כדי לאפשר לצופה להתפתח כרונולוגית החלטנו שהסרט יהיה בשחור לבן.
כיוון שלכל סרט יש את האופי הייחודי לו: מתי הוא צולם (באיזה עשור אפילו), צורת הצילום וסוג המצלמה, זה גרם למגוון עצום של חומרים שאינם יכולים לספר ויזואלית סיפור אחיד. בנוסף לכך, חומרי ארכיון ישנים מגיעים עם אינספור בעיות, למשל מגוון פורמטים בהם מצולמים החומרים ( 16 ממ, 8 ממ, 8.5 ממ, 9.5 ממ). מפאת גילם איכותם ירודה, רובם סובלים מבעיות רבות כגון: שריטות, אבק, קורוזיה עובש ועוד....
למען הצופה החלטנו שיחווה את השוט כפי שהוא צולם ולא יסבול מהפרעות שנגרמו עם השנים.
כיוון שלא היה בארץ מקום לעשות רסטורציה דיגיטלית, תהליך שחייב להיעשות בקרבת במאי, עורך, גריידר, עריכת סאונד וכו׳...החלטנו להרים את הכפפה ולהביא את הרסטורציה הדיגיטלית אלינו.  הבאנו את התוכנות המתקדמות ביותר מבחינה טכנולוגית, שלא היו קיימות בארץ והקמנו סטודיו לרסטורציה במשרדי ההפקה שלנו.
כיוון שייבאנו את הטכנולוגיה, היה צריך גם לדעת לעבוד איתה, אז הבאנו מומחה שהכשיר צוות של עשרה אנשים וליווה אותנו לאורך כל תהליך הרסטורציה של הסרט, תהליך שלקח 7 חודשים.

מה היו צריכים לעשות אמני הרסטורציה?
אמני הרסטורציה היו צריכים לעבוד על כל פריים בצורה ידנית. מצד אחד לנקות את התמונה מפגעי הזמן ומצד שני לשמור על אותנטיות. הם היו צריכים לנקות אבק, שריטות, חלודה, בקטריות, לתקן פריימים חסרים וקרעים. לאחר מכן הם היו צריכים להתאים את השוטים אחד לשני ולייצר אחידות.

מה היו הקווים המנחים שלכם מבחינת הרסטורציה?
הקו שהנחה אותנו לאורך כל תהליך העבודה היה שמנקים עד הנקודה שיש פגיעה באותנטיות. שם עצרנו את העבודה גם עם השוט לא נראה ״מושלם״.

האם יש עבודה בתחום הרסטורציה בארץ?
הרסטורציה הדיגיטלית מתפתחת מאוד בעולם בשנים האחרונות ואנחנו יכולים לראות עבודות רסטורציה על סרטים של הצ׳קוק ושל קופולה. בארץ זהו תהליך חדש שמעניין מאוד את כל האנשים שעוסקים בקולנוע ובארכיונים.
אנחנו כבר עובדים על מספר סרטים מימי הקולנוע הראשונים ופרוייקטים משנות הארבעים והחמישים. למשל, לכבוד פתיחתו המחודשת של המוזיאון היהודי בווארשה התבקשנו לבצע רסטורציה לסרט ערוך של חשיפת האנדרטה  גטו וארשה ב 1948. בארץ ביצענו טסטים על "אסקימו לימון" ו"עפולה אקספרס" ועל עוד פרויקטים של קולנוע וסרטים ישראלים שכרגע הם חסויים. קיבלנו פניות רבות בעקבות הסרט, כך שהסטודיו לרסטורציה שהיה מכוון בהתחלה רק לסרט "אדם הגון" ממשיך לעבוד.

כאמור, מתוך נאמנות לחומרים ובכדי לא ליפול למבנה הרגיל של סרט דוקומנטרי – תמונות המלוות במוסיקה וקריינות, בחרה ונסה שהסרט יסופר בגוף ראשון ע"י שחקנים גרמניים ואוסטרים, המגלמים את דמותם של הדמויות האמיתיות וקוראים את היומנים והמכתבים. בנוסף, נעשה תחקיר מעמיק ומדוייק שאיפשר לצוות ההפקה להקליט את הסאונדים התקופתיים: מכוניות, תחבורה ציבורית וכו'. נוצר פסקול לסרט שעורר מחלוקת קשה בגרמניה, בו היו רגילים לראות חומרי ארכיון של מלחמת העולם השנייה בצורה הסטנדרטית. בניית עולם הסאונד הוא אחד המרכיבים שמייחדים את "אדם הגון" והופכים אותו לקולנועי.

איך תומך הפסקול בעבודת הרסטורציה?
ההחלטה לבנות את עולם הסאונד של הסרט, פריים ביי פריים (frame by frame), היא חלק מבלתי נפרד מתהליך הרסטורציה והניקוי של התמונה ונבעה מהרצון להעביר את החוויה הקולנועית בצורה העוצמתית ביותר.
ניתן לשכוח שבמציאות של אותם שנים, אם היינו מסתובבים ברחובות מינכן ב- 1914, היינו שומעים את הרעש של הרחוב, הרוח, האנשים שצועדים ומדברים, סוס ועגלה שעוברים ברקע... הסיבה היחידה שהארכיונים אילמים הם מסיבות טכנולוגיות. 

זה לא סרט דוקומנטרי כפי שהתרגלנו לראות, האם הרסטורציה והפסקול הכתיבו איך יראה הסרט או שהיה לך "ויז'ן" של איך הוא יראה מהתחלה?
מה שהכתיב איך ייראה הסרט הוא קודם כל הנאמנות לטקסט ולמציאות של משפחה גרמנית נאצית והסירוב המוחלט לעשות שימוש בחומרי פרופגנדה שנראים מעולה ואפילו באים עם סאונד שהוקלט באולפני הרייך.
הרצון להעניק לצופה את החוויה שחווינו בעשיית הסרט: מסע על תוך גרמניה ומשפחת הימלר בין השנים 1900-1945 ולא התבוננות מהצד או הנחייה על ידי קריין מה לחשוב ומה להרגיש. כתוצאה מזה הפס קול והרסטורציה הם חלק בלתי נפרד מהנרטיב של הסרט. כלומר, פס הקול שהחיה את התמונה, היה בו זמנית גם צריך להתאים את עצמו לרסטורציה.