לא שמאל ולא ימין - 12 רגשות של לוחמים

צילום: חני אשר

משהו בחיבוק החם שהרעיפו העורף והתקשורת על לוחמים שנכנסו לעזה הטריד את מנוחתו של השחקן רודריגו גונזלס ("קחי אותי שרון", "הפיג'מות", "השמיניה", "דני הוליווד" ועוד). הוא החליט לראיין כמה לוחמים על רגשות שהם חוו במהלך שירותם הצבאי וגם במבצע "צוק איתן" והופתע מהכנות ומהנכונות לשתף. מאז שהעלה את הסרט ליו טיוב הוא לא מפסק לקבל תגובות נלהבות.

מאיפה הגיע הרעיון?
עם הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה הייתה המון התגייסות סביב הלוחמים.  מהעורף שלחו ברכות, התקשורת ליוותה אותם, אבל אף אחד לא שאל אותם את השאלה איך הם מרגישים. אף אחד לא שאל איך הם מרגישים להיכנס לשם, מה הם מרגישים כשהם שם ואיך זה משפיע עליהם אחר כך. 
הרעיון התחיל כמשהו מאד קטן, חשבתי להושיב  2-3 לוחמים מול מצלמה ולראיין אותם,  אז כתבתי בפייסבוק ולהפתעתי קיבלתי כמעט 100 פניות של לוחמים שמוכנים לשתף. אחרי ששוחחתי איתם בחרתי שנים עשר לוחמים עם סיפורים מעניינים. לא רציתי לעשות את זה בנאלי אז קראתי קצת באינטרנט ומצאתי תיאוריה שאומרת שכשאנחנו חווים אירוע רגשי, כמו התאהבות למשל, אנחנו חווים מערבולת של רגשות. התיאוריה הזו זיהתה חמישה עשר סוגים שונים של רגשות שאנחנו חווים בבת אחת. מתוך הרשימה הזו של הרגשות בחרתי שניים עשר שנראו לי הכי מעניינים והכי רלוונטיים  ללוחמים, כמו גאווה, הדחקה, כאב, בדידות, געגוע ועוד.

הרגשת רצון של הלוחמים לפרוק?

לא הרגשתי רצון, זה פשוט קרה. בהתחלה ביקשתי מהם לספר על קרבות שהשתתפו בהם. שמעתי סיפורים מטורפים ומדהימים. לאחר מכן אמרתי להם 'עכשיו אני אגיד לכם רגש כלשהו ואתם תגידו לי, אסוציאטיבית, מה שעולה לכם בראש - אם זה אדם מסוים, סיפור או רגע'. זה עבד מדהים, ישבנו מרותקים. זה היה כל כך אמיתי ונוגע ורגיש. נכנסתי לחדר עריכה עם המון חומר גלם, ערכתי את הסרט והעלתי ליוטיוב.

אילו תגובות קיבלת?
תגובות מטורפות. בעיקר אנשים שהתרגשו והופתעו כמה אמיתי, מרגש ונוגע זה. פנו אלי עמותות שעוסקות בלוחמים, עמודים בינלאומיים של תמיכה בישראל כמו We Support Israel  שרצו להפיץ את הסרט. פנה אלי עמוד בלוס אנג'לס וכתב לי שזה אחד הפרויקטים הייחודים והרגישים שראה לאחרונה וביקש לפרסם את הסרט.

חששת מתיוג פוליטי של הסרט?
זה בדיוק העניין. עכשיו בגלל המציאות שלנו כל הזמן מתעסקים באם להילחם או לא להילחם ומפספסים את הדבר הכי בסיסי. כולנו בני אדם ולכולנו יש רגשות. אין טוב ורע ואין ימין ושמאל. אלו בני אדם, בסיטואציה קיצונית, שתשפיע עליהם גם שנים אחר כך. פתאום אתה קולט שכשאתה מנתק את הדעות והפוליטיקה ונותן לאדם לדבר נפתח עולם עשיר, מעניין, כואב ומרגש.
מעבר לזה, בכוונה לא כתבנו איפה ובאילו קרבות השתתפו הלוחמים. זה חלק מהרעיון לנתק מהמציאות. אם היינו מציינים שהלוחם "נלחם בעזה" ישר היו תגובות לכאן ולכאן. רצינו שזה יבוא ממקום נקי. שמענו סיפורים מאד לא פשוטים.

מלבד סיפורי הלוחמים, מה הפתיע אותך לגביהם?
הפתיע אותי לגלות שעם זאת שהם סיפרו דברים רגישים וכואבים, הם תמיד היו מוכנים חזור ולהילחם, גם במחיר של נשיאת הכאב הזה שנים אחר כך. לא משנה מה שאלתי, כולם היו מוכנים לחזור להילחם.

האם הרקע הצבאי שלך היה אחת הסיבות לסרט הזה?
בוודאי. עשיתי שירות קרבי בסיירת גולני, נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. זה נבע ממשהו שחוויתי בעצמי.  אחרי מלחמת לבנון השנייה העורף מאד תמך ועזר, קיבלנו מתנות וברכות, אבל הרגשתי נתק רגשי. הרגשתי שלא באמת מסוגלים להבין את העומק והתודעה הרגשית שבה נמצאתי. חשוב לי שכשאנשים בעורף שולחים ברכה או מתנה שיבינו גם את המקום הרגשי שבו נמצאים הלוחמים.

 לסרט  12 רגשות