קווין ספייסי נגד המדיה המסורתית

צילום: בית הקלפים
"הצענו את הסדרה לגופי שידור רבים, הוא מספר. כולם אמרו כן, אבל כולם גם דרשו שנפיק פיילוט לפני שישקיעו. לא רצינו להפיק פיילוט. מבחינתנו, לא מדובר בסדרה ולכן פרק לדוגמה אינו רלבנטי. רצינו לספר סיפור מורכב ורב שכבתי, שמתפרש על פני 13 פרקים" כך אמר ספייסי בנאום במסגרת פסטיבל אדינבורו לטלוויזיה.
הגוף היחידי שנענה לגחמות היוצרים (שכן, במונחים של טלויזיה, מדובר באקט שלא יעלה על הדעת) היה נטפליקס, אותו אתר VOD שרק לפני שנים ספורות היה ספריית השאלה של DVD בדואר וצמח להיות מפיק של תכני מקור. נטפליקס, לא רק שהשקיעו 100 מליון דולר בשתי עונות, אלא גם התחיבו לא להתערב בתכני ההפקה. אין ספק, חלומם של כל יוצרת או יוצר.
ההצלחה האדירה של הסדרה, שנמכרה לתחנות טלויזיה בכל העולם ומעמדו הבלתי מעורער של ספייסי, מאפשרים לו להשתלח במערכת בביטחון רב. הוא בוחר בנאום שלו להסיק מסקנות מן הפרט של הכלל, אל "השיטה" כולה.
הסכום המושקע בפיילוטים הוא עצום, מסביר ספייסי ומביא מספרים, המראים כמה מעטים הפיילוטים שהופכים לסדרות וכמה מעטים עוד יותר אלו שמצליחים אצל הקהל.
הפיילוט הוא דרך לכאורה דרך למיזעור סיכונים, אבל הוא לא יותר מאשר משהו שנותן לך הרגשה טובה. זהו דבר שאני יכול להזדהות איתו ברמה אישית, כאשר מדי פעם רבים מקבלים החלטה אינטואיטיבית לגבי נושא שעל הפרק בשלב מוקדם, אבל לא מעזים להוציא אותה לפועל עד שלא נקבל חיזוקים ממדדים אותם אנחנו תופסים כאובייקטיביים -- כמו למשל סקרים, מבחני מיון, תכניות עסקיות, סטטיסטיקות וכדומה.
אלא שכל מי שעוסק בתחומים האלה עצמם, בין אם כממיין כוח אדם, סטטיסטיקאי, כלכלן, אנליסט או סוקר, יודע כמה מפתה וקל לעוות נתונים דרך האופן בו שואלים שאלות או מנסחים הנחות יסוד. העיוות אינו מודע לפעמים. הוא נובע מעולמו הפנימי והתרבותי וממשאלות ליבו של עורך הסקר / מבחן / שאלון / תכנית. לא המצאתי את הביקורת הזו ונכתב עליה רבות בהקשר של מבחני IQ למשל.
פיילוטים בטלויזיה, אם נחזור למקרה שלנו, הם אותו ניסיון למזער לכאורה סיכון על ידי יצירת פרק לדוגמה. אבל אולי הדוגמה הזו אינה מספיקה???
ואכן, בית הקלפים הופצה לציבור כמקשה אחת על כל פרקיה (עונה אחרי עונה) ולא פרק אחרי פרק כמקובל.
וזה הצליח.
אבל החלק המענין יותר בעיני בנאום של ספייסי הוא הביקורת שהוא מעביר על הדרך בה חושבים בטלוויזיה על תוכן: מנהלי תכניות מקטלגים תוכן על פי צורת האריזה וההגשה שלו: סדרה, סרט בודד, מיני סדרה וכן הלאה.
אבל את הצופה כל זה לא מענין, טוען ספייסי. וגם את היוצר. היוצר רוצה לספר סיפור, הציבור רוצה לצרוך אותו. האם הסיפור מחולק לפרקים קצרים או ארוכים או מסופר בנשימה אחת, זה כבר ענין טכני. מאחר שאנשים גם לא צופים כפי שצפו בעבר אלא בצורה מפורקת הרבה יותר (למשל, להתחיל לצפות מול הטלוויזיה ולהמשיך בשירותים עם הטלפון הנייד ומשם בטאבלט ברכבת), המשמעות של "סדרה" או "one off" כבר אינה רלבנטית.
הדברים שהוא אומר חשובים מאוד. ספייסי אמנם שחקן ולא במאי או מפיק, אבל שחקנים רבים כבר חצו את הקווים והוכיחו שכשרונם אינו נופל כאשר הם עוברים לעמדת הניהול האמנותי. אני רק יכול לקוות שאמירה כזו מאדם בעל מעמד כשלו תצליח לפצח את הראש הקשה של המממנים.
הפוסט פורסם ע"י חוקר המדיה יורם שפר ופורסם לראשונה בבלוג של אתר פילמדי




