לזכרו של שחר אמריליו ז"ל

צילום: בימים היפים, שחר במרכז

שחר אמריליו אשר הלך לעולמו לפני שבועיים היה מאנשי העיצוב לטלוויזיה והפוסט פרודקשן החשובים ביותר בשוק הישראלי ואחד החלוצים בתחום העשיר הזה. זהו איש שהשם שלו יהיה מוכר בעיקר בקרב אנשי התעשייה המקצועית כעורך מוכשר, אבל בעיקר כיזם והבעלים של שני סטודיואים משפיעים ופורצי דרך בתחום הפוסט פרודקשן בישראל, שהחלו לפעול בסוף שנות התשעים (שורטקאט) וראשית המאה ה-21 (שורטקאט-פלייגראונד)

מוזר מאוד לכתוב על שחר בלשון עבר, כי הקול, התנועה וההד העמוק והדומיננטי שנהג להשאיר אחריו - ממשיכים להתרוצץ במסדרונות בנייני תל אביב התעשייתית, מתגלגלים במדרגות מפוייחות  ברחובות כמו ׳המסגר׳, ומתדפקים על דלתות עץ ומתכת הנעולות בקוד משרדי.

כל אלו מאפשרים לאיש הזה, שנפטר לפתע פתאום, להישאר צרוב בזיכרון של הקולגות, הלקוחות, העובדים, החברים והמשפחה ולא לשחרר.

25 שנה אחורה, אני מגיע היישר מלונדון לתל אביב הבוערת ומחפש לעצמי עבודה. המקום הראשון (או למעשה, האדם הראשון) שמביט עלי – חורץ בן רגע את גורלי ומשנה את חיי המקצועיים, ולאחר מכן גם האישיים.

שחר העסיק אנשים לא לפי תיק העבודות שלהם, הרזומה או היכולות המקצועיות שלהם.. אלא אחרי שיחה קצרה בה הוא הרגיש שנוצר ביניהם קשר, מן קשר כזה – שקשה להגדירו. הראיון לכאורה, היה הופך מהר מאוד לשיחה על מוזיקה, ספרות, תרבות, פסיכולוגיה, דיג׳ייאים, אלכוהול? סמים? פוליטיקה? חיים?.. מדברים על הכל ואז הוא יודע אם אתה מתאים או לא. וגם אם אין לך כל ידע מקצועי – הוא ידאג לך, ילמדו אותך מה שצריך. הוא יודע שתסתדר. הוא יודע שתהיה טוב. 

זה דבר נדיר. וכך גם היה הסטודיו שלו. מן קומונה פוסט-מודרניסטית של משוגעים לדבר, שחיים 24 שעות ביממה בסטודיו, משמיעים מוזיקה, אוכלים שאריות של פיצות מאתמול, שלשום ואולי יותר, ישנים על הספה, קוראים, עובדים הולכים חוזרים – מי יודע.. תבוא ב-04:30 והסטודיו שוקק חיים, תבוא ב-11:00 לפגישה אולי לא יפתחו לך. באמת מי יודע…

אני לא יכול להגיד שהייתי חבר קרוב של שחר אמריליו. אני כן יכול להגיד שהייתי מאוהב בו. כמו מחצית תל אביב כנראה. כמו כל אלה שפגשו בו והפכו מיידית למחוברים אליו, לרעיונות שלו, לזרימה הבלתי צפויה שהוא מביא איתו כמו שק רוחש חיים וסודות מפתים. זה היה אינטנסיבי, מתיש, עמום, רועש ומעושן. אבל אלוהים! איזה כיף זה היה. כולם נותנים את הכל אחד עבור השני, עובדים אחד עם השני, צורחים אחד על השני, שוכבים אחד עם השני. והעבודה נעשתה, מעצמה, בכל הכוח והאנרגיה הקריאטיבית האפשרית. ולא רק עבודה, גם יצירות אמנות, וידיאו-ארטים, וידיאו-קליפים, מסיבות פרועות בסטודיו ושותפות גורל אמיתית. כולם שונאים-מאוהבים-מהופנטים.. באמת זה בלתי נתפש כמה טוב זה היה, כמה היינו מכורים לזה...

כמה הייתי מוכן לשלם (בכסף?, בבריאות הגוף?, בבריאות הנפש?) כדי לעבוד במקום שכזה עוד פעם.. הרבה, כנראה. כי משהו מסוג כזה מעצב את הדמות הכבר מעוצבת שלך – מחדש, ורק על כך כולנו יכולים להגיד תודה לשחר שהמציא קונספט חסר היתכנות כלכלית אבל אנושי מאין כמותו.

שחר, תשכב במנוחה במקומך, נפגש למעלה – כולנו, מתי שהוא. נחגוג?

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠הכותב: ירון שין / סטודיו JEWBOY  לעיצוב ואנימציה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית המרכז האקדמי ויצו חיפה (כיום אונ׳ חיפה), מרצה, יוצר, איש שורקאט ושורטקאט-פלייגראונד מעל לעשר שנים.