ברברה ברזין: לצאת מהלימודים עם מקצוע ביד
צילום: גיא הכט
עם ההבנה הזו הקימה ברברה ברזין בית ספר מבוקש לעיצוב פנים.
הכתבה מאת ובאדיבות ברברה ברזין, מייסדת הסטודיו להכשרת מעצבי פנים. לפרטים על מסלול הלימודים
בשנת 1984 סיימתי לימודי עיצוב פנים בבית ספר הפרטי הכי יקר בארץ, "הסדנא", והייתי לבוגרת הראשונה והמצטיינת שלו. חמושה בתעודה מזהירה, תיק עבודות מרשים וברק בעיניים, יצאתי, מלאה באמביציה, לחפש עבודה. במהרה טפחה המציאות על פני, כאשר אותה שאלה נודעת לשמצה אשר כל בוגר אקדמיה חרד ממנה: "יש לך ניסיון?" עלתה שוב ושוב. ואז זה היכה בי. למדתי כ"כ הרבה שנים, טרחתי ועבדתי לילות כימים, אבא שלי שילם הון עתק לבית ספר פרטי, וכשסיימתי סוף סוף והגעתי לראיונות עבודה, הסתכלו עלי בבוז והראו לי את הדלת.
זה הרגע בו הבנתי שיש תקלה בסיסטמה. הרגשתי מרומה ומתוסכלת, חשתי שהונו אותי. אבא שלי עבד כל כך קשה רק כדי שהבת שלו תלמד ותצא עם מקצוע ביד, ועכשיו אני מגלה שכל העבודה הקשה, הזמן והכסף, בעצם שווים כקליפת השום כיוון שאין לי את הניסיון הנדרש.
קל זה לא היה. בצר לי, פניתי לבת-דודה של אבא שלי, שהייתה אדריכלית ותיקה ועבדה במשרד ידוע, שתפעיל את קשריה, מה שנקרא אצלנו "פרוטקציה". שתסתדר לי איזו שהיא עבודה במשרד, לא משנה מה: להגיש קפה, לגלגל תכניות, לנקות פנלים, העיקר לעבוד בסביבה של עיצוב פנים ואדריכלות. הפרוטקציה עבדה, וחיש מצאתי את עצמי עובדת במשרדם של רם ועדה כרמי, מגדולי האדריכלים בישראל שאחראים, בין היתר, על בית המשפט העליון וטרמינל 3 בנתב"ג ואף זכו בפרס ישראל.
לאחר מספר שנים מעשירות תחת חסותם של צמד הענקים, נולדה ביתי הראשונה ואז גמלה בליבי החלטה לצאת לדרך עצמאית. מיד נכנסתי למערבולת, ונפלתי בכל מהמורה אפשרית. יצאתי לשוק העבודה, אבל לא ידעתי את הדברים הכי בסיסיים, איך נראה חוזה עבודה, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להתלבש לפגישת עבודה ואיך לדבר עם קבלן.
כתבתי חוזים קלוקלים, ואיפה שאפשר לטעות – טעיתי. אך היות ולא הייתה לי אפשרות אחרת, כי הייתי אם חד הורית, הבנתי שאני צריכה ללכת על זה בכל הכוח, ובסופו של דבר הצלחתי לבקוע את החומה.
לפני 20 שנה הקמתי את בית הספר ללימודי עיצוב פנים מתוך הבנה עמוקה שהלימודים במקצוע הזה לא יכולים להיות משהו שלא מחובר לניסיון אמיתי בפועל. אני מלמדת מקצוע שיש בו סיפוק והגשמה. למקום הזה יש אג'נדה אחת – והיא לספק מקצוע. מי שיוצא מכאן – נחטף, וזה מרחיב את ליבי.
אל תתבלבלו. בית הספר שלי הוקם לא מתוך אידיאולוגיה, הוא קודם כל הוקם מתוך כעס, אכזבה על השיטה האקדמית, שלא מספקת מענה ראוי לבוגרים שנפלטים לשוק העבודה. אני גם לא מתביישת להגיד – מי שרוצה לרכוש מקצוע, לא צריך ללמוד באוניברסיטה. אני לא בעד או נגד אקדמיה, אני נגד בזבוז זמן ואנרגיה מיותרים. האקדמיה לא מתעסקת במקצוע, היא מרחיבה דעת, מעשירה ומעמיקה, אבל היא לא נותנת מקצוע ביד, וזה גם לא משהו שנכלל באגנ'דה שלה מלכתחילה.
בשנים האחרונות אני, כמו רבים אחרים, ערים למגמה בה אנשים, ובתוך כך נשים, עוזרות תעוזה ובוחרות להיות נאמנות לעצמן ולחזונן. גם הצעירות שבהן וגם נשים בשלות בעלות ניסיון ומוניטין, ואני מדברת כאן על הייטקיסטיות, עורכות דין, פסיכולוגיות ורופאות שמחליטות בעיצומה של קריירה משמעותית ומשגשגת, ללכת אחרי הלב, לשנות את חייהן ב-180 מעלות ולעסוק בעיצוב פנים שהוא מעל מקצוע של בריאה, נתינה ואהבה.
הדרך לשם לא קלה, היא רצופה מהמורות, קושי וגם לא מעט בכי ולצד זאת, הן ההוכחה שנשים באמת יכולות לעשות הכל. אני פוגשת מידי יום נשים חזקות ואמיצות שלצד הלימודים, מנהלות משק בית ומגדלות ילדים לתפארת וזאת תוך שהן מתנסות בעבודה מול לקוחות ובעלי מקצוע שעבור מרביתן נצרבת כחוויה מעצימה, מלמדת ונותנת בטחון.
בסופו של דבר עיצוב פנים הוא עולם עסקי קשוח, שצריך לדעת לדבר בשפתו ולהתנהל בו בבטחון ולכן קבלת כל הכלים האפשריים להתנהלות ולסדרי עבודה נכונים, שיאפשרו להן מיד בתום הלימודים להיות בעלת מקצוע מנוסה, היא קריטית. כמו בכל תחום, לקוחות מחפשים בעל מקצוע שאפשר יהיה לסמוך עליו, שיהיה מקצועי ומיומן, שיוכל לנווט את ספינת החלומות עמוסת התקציב הזאת לחוף מבטחים.
הכתבה מאת ובאדיבות ברברה ברזין, מייסדת הסטודיו להכשרת מעצבי פנים. לפרטים על מסלול הלימודים