איך התבשל המראה הייחודי של הסדרה "הטבח"
צילום: תומר בהט (מימין) וגיא רז (משמאל)
רחוב פיארברג הוא רחוב קסום. אפשר למצוא בו הכל, מבית המידות של לייזה פאנלים, דרך דירת הגן של פאול קור (קורנובסקי), אביו של הדג כספיון (וסבא של ליהי), ועד מעונו של דורון צברי- במאי, איש אשכולות ולוחם חופש. במיוחד, כך גילינו אני ואשתי, אפשר למצוא בו חנייה. בכל בוקר הייתי משקיף עליו מן המרפסת של הדירה הישנה שלנו, ומקפיד לעשות בו סיבוב לעת ליל עם כל מכונית שכורה. קסם מיוחד שורה עליו, במיוחד כשאתה מגיע מכיוון רחוב בלפור- יש בו שיפוע קטן, בדיוק בזווית הנכונה, שמאפשר לך לחלוף בצל העצים כשהרוח בגבך, כמעט מבלי לדווש, ולהרגיש חופשי וחסר דאגות. הוא תמיד ממלא אותי שמחה- אולי גם מכיוון שהוא היה מוליך אותי מהסטודיו הישן בחזרה הביתה, אל הדירה החדשה, ותמיד הייתי צריך לא לשכוח את עצמי בירידה, כשאני חולף על פני המכוניות החוצות את רחוב שינקין, שיכולות לקטוע את האידיליה באבחת מעבר חצייה אחד.
אבל האמת היא שרחוב פיארברג מעורר בי תמיד זיכרון אחד, מלפני ארבע שנים בערך. באותה התקופה קרה מה שקרה, וקיבלתי על עצמי בפעם הראשונה את מלאכת עיצוב התמונה (קולור גריידינג, בלעז) של סדרת טלוויזיה. הכי קרוב שהגעתי לכך לפני כן הייתה סדרת רשת צנועה, אבל כמו ביבי והתאגיד בצוק איתן, כל העניין עבר למישהו מתחת לרדאר, ואני זכיתי מן ההפקר. אני וגיא כבר הספקנו לעבוד יחד על סרט בשם ״היער שהיה״, אותו הוא כתב, ביים וצילם (בין השאר), שצמח תוך כדי עבודה מסרט קצר עד לכדי סרט באורך מלא (פיצ׳ר, בשפת הקולנוענים), אבל היה צנוע עד כדי כך שבמקום פנס היו סצנות שהוארו באור האייפון של הבמאי (שלא יכל לקבל שיחות באותה העת).
אחרי חריקת השיניים של מאבק משותף בסרט נטול תקציב, גיא היה משוכנע שהדרך סלולה בפניי לאתגר הבא- סדרת טלוויזיה מלאה. אני הייתי מעט יותר סקפטי, ובעיקר- חסר ניסיון וידיעה על העתיד לבוא. אבל קולוריסט הוא משרת אמון של הצלם, וצלם הוא משרת אמון של הבמאי- וכיוון שאני נהניתי מאמונו של גיא, גיא נהנה מאמונו של יובל, ויובל נהנה מאמונו של גרוס, נסללה לה הדרך.
וכך, בלב נרעד, ישבתי עם גיא בחדרון קטן, והתחלנו עמלים על פיתוח המראה לסדרה חדשה בשם ״אורי ואלה״.
[..]
יש משהו מנותק בעבודת הקולוריסט. אתה נועד עם הצלם, ואחר כך יושב לבדך, ומנסה לקלוע ככל יכולתך לדעתו, ולפרש את כוונותיו נאמנה. אתה עמל ועמל, ולבסוף מציג את עבודתך, ומקווה לטוב. אם הצלחת במלאכתך התהליך רק מתחיל- אחרי הצלם מגיע הבמאי, ואחריו המפיק, וגוף השידור, ולבסוף- הקהל; ובכל שלב אתה מקווה שקלעת, שעשית צדק עם היוצרים והיצירה, ושכולם יהיו מרוצים.
אז אני וגיא ישבנו וחקרנו, על מסך צנוע ומחשב צנוע עוד יותר, והעמקנו עוד ועוד, עד שנחה דעתנו, והרגשנו שמצאנו משהו, ואפשר לצאת לדרך. ואז הצילומים, ואז העריכות, ואז מתחילים להגיע פרקים מוגמרים, ואתה בוחן שוב את מה שעשית לפני כן, ומנסה לשפר ולדייק, כשעוד ועוד אנשים מצטרפים לתהליך. היום הגדול הגיע כשבאנו להקרין את הפרק הראשון בפני יובל ודינה, יוצרי הסדרה. זו הייתה מעין הסרת לוט, שדומה לרגע בו הספר מראה לך את אחורי הראש, ובפעם הראשונה אתה זוכה למבט על מלאכתו של מישהו אחר, שנוגעת לך עד מאוד.
הקרנו את הפרק, יובל הימהם, ואז התחיל לירות הערות. הרבה הערות. עוד ועוד- תיקונים, דיוקים, מחשבות והצעות לשיפור. עבדנו עמוק אל תוך הלילה, ולמרות הכמות הבלתי נגמרת של דברים שהם לא, קצת, אולי או ממש לא, יצאנו עם משהו שנראה כמו משהו ביד. עליתי על האופניים, ועשיתי דרכי הביתה. כשפניתי אל רחוב פיארברג, בשעת לילה מאוחרת, אני זוכר שאמרתי לעצמי: ״זהו זה. אנחנו נהיה בסדר״. הפנייה ההיא לרחוב פיארברג הרגישה כמו צומת דרכים, עלייה על מסלול חיים חדש- לטוב ולרע.
[..]
הקולנוע (ואחותו הצעירה והפוחזת, הטלוויזיה) נמצאים תחת עננה מתמדת של חוסר וודאות. הפקת סרט או סדרה היא משימה מורכבת, ממושכת, מייסרת, ויקרה- וסופה מי ישורנו. אפילו הוליווד, שממטירה עשרות ומאות מיליוני דולרים על כל הפקה, לא יודעת אם בידיה קש או זהב, גבבה או רבבה. גם המבקרים נחלקים בדעותיהם- אלה מהללים ואלה קוטלים, אלה מרוממים ואלה משפילים. לא מראש ולא בדיעבד, אין לך ידיעה על הערך של מה שיצרת.
עובדה זו זורעת באופן טבעי פחד בלב כל העוסקים במלאכה, שמחפשים להם ביטחון בתוצאה של השקעת הזמן והכסף האדירה. יש כאלה שינסו ללכת על בטוח, ולהסתמך על מה שכבר עבד בעבר- ויש כאלה שיביטו בכל מה שמונח על כף המאזניים, ויבחרו לחדש, להסתכן ולפרוש כנפיים. מניסיוני האישי אני יכול להעיד שזה מפחיד מאוד, אבל אין ברירה- הפתרון הנכון לשאלה אחת לעיתים רחוקות תקף לרעותה. כמו במערכות יחסים, כל אדם שונה מרעהו, ומה שעבד עם אחד לעיתים נדירות יעבוד עם אחר, ולכל סיפור יש את הדרך הנכונה לספרו.
גיא קורא לזה ״תסמונת ה- Ultra Primes״. עדשות האולטרה פריימ׳ז של חברת צייס הגרמנית הנודעת הן עדשות נהדרות- חדות, אמינות, מודרניות, בעלות מפתח צמצם מכובד, וכאלה שאפשר לסמוך עליהן שישחקו 90 דקות, ויסיימו בניצחון. אף צלם עוד לא פוטר על בחירה באולטרה פריימ׳ז- ולראייה, הן נבחרו לצילומי העונה הראשונה של ״אורי ואלה״, ותיפקדו ללא רבב. מאז גיא בחר להשתמש בהן בדיוק 0 (אפס) פעמים נוספות- ולעומת זאת, הספיק להמר על עדשות אנמורפיות שהוטסו ישירות מגרמניה, בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית, על עדשות שבדיות שהגיעו מפינלנד, על עדשות סטילס מיד שנייה, ולאחרונה- על עדשת זום ממחסני חברת ארי בגרמניה, שישבה כאבן שאין לה הופכין משנת 1972 לערך.
אל ייקל הדבר בעיניכם- מדובר על הימור לא קטן, ובלתי אחראי בעליל. ככל שמתקרבים הצילומים מפלס החרדה הולך ועולה, ומגיע לשיאו בהקרנת הקאטים הגולמיים (Rough Cuts) של הפרקים הראשונים. בפרוייקט אחר, בו נערכו כל פרקי הסדרה תחת קורתנו, הייתי עד לספקות, לקשיים ולחרדה הגואה- האם עשינו טוב? האם בחרנו נכון? האם ההימור הצליח, או כשל? באותה הזדמנות סיפר לי גיא על שיחה בינו לבין יובל, שאני מרשה לעצמי לחלוק כאן, כדי לחשוף טפח מהתעוזה שבמעשה היצירה- אחרי הקרנה של הפרק הראשון, שהיה עוד בצורתו הגולמית, אמר גיא ליובל- ״זהו זה. אולי זה זה- הפרוייקט שנפלנו בו״. את הסדרה הזו אתם מכירים היום בשם ״על הספקטרום״, ואני יכול להעיד ממקור ראשון על הדם, היזע והדמעות הרבות שנשפכו בעשייתה.
[..]
פעמים רבות בחיים אתה נדרש להפגין בטחון רב יותר מזה שאתה חש בתוך תוכך. אני יכול להעיד שהאמונה הרווחת בתעשיית הקולנוע על מקצוע הקולוריסט נוגעת במאגיה ובמיסטיקה יותר מאשר בפרקטיקה ובריאליה. מי שנכנס לחדר החשוך בו אני יושב (שגדל בממדיו בארבע השנים האחרונות) מצפה למעשי קסמים- לוחצים על כפתור זה, לאחריו- על אחר, מכים באצבע צרדה, והופ- קולנוע! בתור בעל האוב מאחורי שורת הכפתורים, אני יכול לומר בבטחון שמדובר באחיזת עיניים, כל הקלפים הסתתרו במעלה השרוול כל העת, השפן היה חבוי לו בכובע, וחפיסת הקלפים היא כל כולה שש. אין שום קסם, רק עבודה קשה, עבודה קשה, ועוד עבודה קשה לקינוח. אי אפשר להפוך %^₪ לזהב, ואין שום כפתור שכתוב עליו ״Make HBO״ (עדיין).
אתמול הזכרתי לגל תורן שאחרי הצילומים של ״אורי ואלה״ נפגשנו בדרך מקרה בשוק צפון ברמת החייל, והוא סיפר שיובל טען בתוקף שאני וגיא שני אנשים אובססיביים, שיושבים ומתעסקים בקטנות בחדר חשוך. הוא התנצל ממושכות על האמירה ההיא, אבל כמובן שהצדק היה איתו (ועם יובל, כמובן). מדובר ללא ספק באנשים נוקדנים ומלאי ביקורת עצמית, שמסרבים לשחרר- וכך גם רוב הבמאים והיוצרים שעבדתי איתם.
פשרות, כך אני מאמין בכל לבי, נוטות להצטבר- תגלח קצת מפה, תוותר כאן, תעגל פינה שם, שוט, פנס, עדשה, טייק, משמרת פחות- והברבור הנפלא שראית בעיניי רוחך פורש כנפיים הפך לברווז צולע. ישנן, כאמור, כל כך הרבה סכנות האורבות לפתחם של השולחים ידם במלאכה, שעל רובן אין לך את השליטה או ראיית הנולד כדי לחמוק, לתקן או להימנע- ולכן כדאי להתעקש ולהתאמץ לעשות טוב ככל שאפשר בכל מה שבהישג ידך.
[..]
וכך, עם כל פרוייקט חדש, אני עומד שוב בפני חרדת הדף הלבן. כל מה שעבד בעבר נזנח בהווה, לטובת האפשרות של עשיית משהו טוב יותר, ובכל אופן- שונה. כל יצירה נבחנת בתנאיה, על פי דרכה, ולכל שאלה חדשה צריכה להימצא תשובה חדשה לא פחות. אין מנוס מלהפשיל שרוולים, לשנס מותניים, ולעשות כמיטב יכולתך. גם אחרי שנים בתפקידים שונים בשרשרת ההפקה, אני יכול לומר שמדובר ברכבת הרים רגשית- מההתעלות שאתה חש על כל פיצוח או הישג, ועד לספקות והחרדות אל מול הקשיים שמובטח לך כי יבואו.
אז אני וגיא מדברים הרבה, רואים הרבה סרטים (הוא יותר ממני, כמובן), מחליפים פריימים וקישורים, בדרך להגשמת תמונה ערטילאית שנמצאת רק בעיני הרוח. אחרי שמוצאים את העדשות, יוצאים לטסטים בלוקיישן- ושוב, הספק המכרסם- האם אני מסוגל לעשות צדק, כמידת יכולתי ואחריותי הצנועה, עם היצירה הקורמת עור וגידים? האם נתעלה, או ניפול?
וכמובן שאני לא מצליח, ואני מרגיש את החרדה והתסכול גואים, ואז- פיצוח! יוצאים לצילומים עם לוּק, שנראה לא רע בכלל. ואז מתחילים הפרקים להיערך, ובהתחלה הכל נראה טוב, ואז כבר פחות טוב, ואז לא מספיק טוב, ואז אתה חושב- זהו, זה מה שעשינו? אי אפשר לעשות טוב יותר? אז אני יושב לבד, ויוצא עם משהו שבעגת הפרסומאים קוראים לו ״הצעת הגשה״, ומראה אותו לגיא, ואז גיא מהמהם, ואנחנו מנסים שוב, ובכל פעם אני מגלה שאם נתאמץ עוד קצת נגיע עוד יותר גבוה (או שניפול על הפרצוף, כמובן). וכל הזמן אתה מתמודד עם המחשבה שיכולת לעשות טוב יותר, ושאפשר לעשות טוב יותר- עד שמגיע הזמן לעלות לאוויר, וצריך לשחרר ולהפקיד את מה שעשית בידי הצופים, על פיהם יישק דבר (והמבקרים יכול לשקת אתם-יודעים-איפה).
[..]
אתמול זימנה לנו הקורונה הקרנה מחתרתית/אירוע הדבקה המוני יוצא דופן בחדר ההקרנה בסטודיו, בו זכו חלק מהאנשים הטובים והמוכשרים שעשו במלאכה לצפות בסדרה ״הטבח״. היד שלי רעדה כשהאור כבה ולחצתי על Play. מנקודה זו אין לי כבר שום שליטה על מה שיקרה הלאה, ונותר לי רק להחזיק אצבעות לכל האנשים שהעניקו לי את הזכות הגדולה לעבוד איתם ובמחיצתם, והפקידו בידיי חלק קטן מהאחריות לילד שהם מטפחים בשקידה ובאהבה זה שנים.
כשזה מגיע לאמנות, אני חושב שהשאלות החשובות הן שאלות של אתיקה, ולא של אסתטיקה- ושאלות של אסתטיקה הן פועל יוצא של שאלות על אתיקה. לרוב, כשעולה סוגייה הנוגעת לעיצוב התמונה- גרעיניות, טקסטורה, רוויית צבעים, חום או קור- השאלה שאני שואל היא לא מה, או איך- אלא למה. לרוב לגיא יש תשובה, והתשובה הזו מובילה אותנו לעיתים קרובות לתוצאה שהיא לא בהכרח היפה ביותר, אלא הנכונה ביותר.
למראית עין, ״הטבח״ היא מבט מרתק על אחורי הקלעים של מלאכת האנשים שמביאים לנו כל כך הרבה עונג על צלחת עד לשולחן. ללא ספק, היא אכן כזו- אבל עבורי, היא סדרה על אנשים שאיבדו משהו בדרך, ומנסים נואשות למוצאו. החיים מוליכים אותך לכל מיני מקומות בלתי צפויים, שאיש אינו יכול לחזותם מראש. קל לאבד את עצמך במירוץ החיים; קשה יותר למצוא או להימצא.
הקבצים כבר נמצא במחשבי השידור וב- VOD, ובכל זאת, כשליכסנתי אתמול מבט לגיא באור המקרן, אני יכול להישבע שראיתי אותו רושם לעצמו הערות. אני מקווה שעשינו טוב, למרות הידיעה שתמיד אפשר לעשות עוד, אבל כשנסתיימה ההקרנה ונדלקו האורות הרגשתי שוב את אותה ההרגשה שנבטה בי אז, במורד רחוב פיארברג-
נראה לי שנהיה בסדר.
[..]
(קצרה היריעה מלפרט את כל האנשים שנטלו חלק ביצירת ״הטבח״, וככל שאנסה אמצא לוקה בחסר- ולכן אשאיר זאת לרולר הארוך, המפורט והמוצדק עד מאוד בתום כל פרק. למרות זאת, לא אצא ידיי חובתי מבלי להזכיר את האב הגדול- הבמאי, התסריטאי והיוצר ארז קו-אל, שהחיוך שהוא מחביא מתחת לזקן החזיק אותי שפוי כל ימות הסגר הראשון, כשהיינו רק אני, הוא ואמיר ווינקלר העורך בסטודיו הריק, בעיר הנטושה ואובדת הדרך. למרות הגרעיניות המוגזמת, את הלב הגדול שלו אפשר לראות בבירור בכל פריים על המסך. את דורון צברי אפשר לראות מפרק 3 ואילך).
גיא ותומר הספיקו לשתף פעולה במספר סדרות ("אורי ואלה" ו"על הספקטרום" של יובל שפרמן, "רק להיום" של ניר ברגמן, ו"הטבח" של ארז קו-אל, כמובן) וסרטים ("היער שהיה" שגיא ביים וצילם, "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ', "בבונג" של דקלה זקס, ובקרוב- "ולריה" של מיכל ויניק). עדיין לא ברור אם נותרו שפנים בתחתית הכובע, או עדשות בתחתית המחסן של ארי.
LUX STUDIO הוא בית פוסט בוטיקי ברחוב אחד העם, שמתמחה בסרטים וסדרות (עלילתי ודוקומנטרי).
הכתבה באדיבות תומר בהט, LUX STUDIO
