יוצאים מהתעשיה ועוברים לגיימינג- מבמאי לגיים-דזיינר. כתבה ראשונה בסדרה

צילום: אימג'בנק- מראות אימג'

כל כמה שנים אני מרגיש צורך להחליף את הדרך בה אני מתבטא. התחלתי עם מוזיקה. אח"כ מוזיקה לאנימציה וקולנוע, ואז קולנוע, וחיש קל עברתי לוידיאו באינטרנט. אחרי 4 שנים של הארדקור אונליין וידיאו הרגשתי שזהו, אין יותר לאן להמשיך. טלויזיה לא בא בחשבון, קולנוע של 90 דקות זה יקר, מסורבל ומלא בפשרות. ציור משעמם אותי ואומנות בימתית לא מדברת אלי כיום. אז מה נשאר בעצם?

סביר להניח שלא הייתי מוצא תשובה טובה אלמלא גוייסתי לחברה שעושה משחקים על תקן "גיים דיזיינר". אין ממש הגדרה בעברית לטייטל הזה. "מעצב משחקים" זורק ישר לתחום העיצוב הגרפי, ומה שאני עושה בפועל זה מתסרט, מביים ומפיק משחקים לפלטפורמות IOS ואנדרויד.

יש קשר חזק בין תעשיית הקולנוע למשחקים. מעבר לכך שכל טייטל הוליוודי הופך למשחק ולפעמים גם להפך (Super Mario bros., Mortal combat, Max Payne אם לנקוב בחלק קטן), תעשיית המשחקים הדיגיטליים מתנהלת בצורה דומה לתעשיית הסרטים. המשחקים הגדולים (טריפל A), הם משחקי היריות השונים של החברות הגדולות. הם מייצגים את הקרם דה לה קרם המסחרי של הוליווד ובעיני יש להם את אותו ערך אומנותי. הקז'ואל גיימז (95% ממה שיש לכם בסמארטפון) הם הבי-מוביז/בוליווד, שחלקם הארי מפותח במדינות כמו סין והודו ומדי פעם אחד מהם עושה קרוס-אובר והופך ללהיט היסטרי (אנגרי בירדס כמובן). העלויות הנמוכות יחסית לפיתוח משחק כזה והגידול בטאבלטים/סמארטפונים גורמות להצפה של משחקים מהז'אנר. ואם כבר בפלטפורמת מובייל עסקינן, המשחקים המכניסים ביותר באפפ סטור היום הם משחקי ה"וורלד בילדינג/סימוליישן" השונים (סימפסונס טאפד אאוט, קלאש אוף קלאנז, או במילים אחרות "פארם-וויל קלונז") ואותם אין לי אלא להשוות לטלנובלה מתישה, ארוכת שנים וממכרת במיוחד. יש גם משחקים דוקומנטריים כמו המשחק בו אתה מגלם משפחה דרפורית המנסה לשרוד, משחקי אינדי שמפתחים במקלט של ההורים (ההולי גרייל של הסגנון זה משחק בשם ברייד, משחקים "רציניים" ללימוד ועוד.)

ובתוך כל הקלחת הזו של משחקי ז'אנר, יש גם מקום לביטוי אישי ויצירה ייחודית ומשמעותית של אמנים שיודעים להתבטא במדיום הזה. הדוגמא הראשונה והמוכרת, היא יצירתו של ג'ורדן מכנר, נסיך פרס. היום המשחק ההוא שיצא בשנת 1989 נראה כמו כל משחק פלטפורמות שגרתי, אבל מכנר המציא את הגלגל וסלל את הדרך לז'אנר הזה. מכנר הוא אוטר. הוא התחיל את דרכו בלעשות ריפרודוקציות למשחקי ארקייד שונים, יצר את המשחק ההיסטרי "קאראטקה" בהיותו סטודנט ואז הגיע כטאלנט לחברת ההפצה בורדרבאנד. מכנר תכנת את נסיך פרס בעצמו, עיצב אותו, צילם את אחיו לבוש בצבע לבן ועשה לו דיגיטציה (ב1989, כן?) ויצר את אחד המשחקים המשפיעים מאז ומעולם. הוא עבד על המשחק ללא תשלום תמורת אחוזים מהמוצר. למזלו זה השתלם לו ושלוש שנות העבודה על המשחק הפכו אותו לאיש עשיר.

היום לא חייבים לעבוד כ"כ הרבה שנים על משחק, לא חייבים לדעת לכתוב קוד וניתן להשתמש בהרבה יותר אמצעים כדי להביע רעיון וסיפור. שתי דוגמאות למשחקי אינדי שמציעים חוויה רגשית גדולה הם Sword of sworcery (אנדרויד וIOS) ו  Thomas was alone. הראשון הוא משחק יפהפה בפיקסל ארט נהדר, עם מוזיקה מצויינת שהיא חלק מהמהות של המשחק. זהו משחק הרפתקאות הזוי שאין לי איך לתאר אותו אלא רק להפנות אתכם לאפפ סטור הקרוב לביתכם ולרכוש אותו ב8 שקלים כדי שתבינו על מה אני מדבר.

השני הוא פרוייקט צד של מנהל קריאייטיב בחברת בליזארד (הוליווד), שיצר משחק קטן,מקסים ויזואלית מרגש וכובש בדיבובו של דני וואלס, על חתיכות של בינה מלאכותית הפועלות יחדיו על מנת להשיג בינה אמיתית.

שני המשחקים האלו ועוד יככבו בתערוכה של ארט ממשחקים דיגיטלים שאוצר שליו מורן כחלק מפסטיבל פרינטסקרין, אז הנה לכם גם גושפנקא.

בכתבה הבאה אספר לכם כיצד חברת משחקים מתנהלת ומה אתם יכולים לעשות שם, עד אז, לכו שחקו במשהו.

דורי אדר הוא בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א, ניהל את אתר הוידאו Flix מבית תפוז אנשים והיום עובד כגיים דיזיינר בTabTale