לביים חלומות גדולים מבלי להתחשמל

צילום: באדיבות חברת מטאפור

בימים האחרונים עלה לאקרנים סרט חדש ומחשמל במיוחד,  "המחשמלים", אשר על הפקתו אמונים הרבה אנשים מוכשרים, חלקם מתחום הקולנוע וחלקם מתחום המוזיקה, אנשים שיצירה היא חלק מהותי מקיומם.
זה סרט קומי מרגש המדבר על הגשמת חלומות ועל כך שאף פעם לא מאוחר לצאת, ללמוד וליצור.

"המחשמלים" מספר את סיפורו של סולן הלהקה מיקי תבל, שעדיין בטוח שהוא כוכב. הוא מנהל אורח חיים של רוקר בן 20, חי מהיד לפה וחולם לעשות את זה באמריקה. מיקי לא מפסיק לפשל ולאכזב את חברי הלהקה, את אשתו ואת בתו החיילת. בדיוק כשלכולם כבר לגמרי נמאס ממנו, מגיעה הזדמנות מפתיעה וחד פעמית שיכולה להעניק ל"מחשמלים" את הקאמבק המיוחל ולהחזיר אותם לתודעה בגדול.

הטריילר של המחשמלים:

את הסרט ביים בועז ארמוני  (1979), במאי, בוגר מכללת בית ברל אשר יצר במהלך לימודיו שלושה סרטים קצרים מוערכים ושהאחרון שבהם, "רכבות מהמדבר", הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם וזכה בפרסים רבים (בכיכובה של ריימונד אמסלם).

כמו כן, ארמוני התמחה בבימוי דרמות תקופתיות מורכבות המתארות מאורעות היסטוריים משמעותיים מתולדות המדינה, כגון "הפריצה מכלא עכו", "הורדוס הגדול" , "מכתבים מהמלחמה" ועוד.  בנוסף ביים ארמוני עשרות סרטי פרסומת, תדמית וניו מדיה למגוון חברות ומוסדות וסרט הביכורים שלו, קומדיית האימה "מסווג חריג" (בכיכובו של איתי זבולון aka יניר האחמ"ש), גרף שבחים רבים והופץ ברחבי העולם.

 "המחשמלים"- אשר הוצגה בבכורה בפסטיבל חיפה עלתה לאקרנים בשבוע שעבר. 
 

אז מי אתה בועז ארמוני?

אני בועז ארמוני. גרוש + 2, מתגורר בתל אביב. איש משפחה, במאי, תסריטאי, חובב טיולים וחולם בהקיץ.

איך התחלת את דרכך?
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לעסוק בקולנוע. אחרי טיול ארוך שלאחר הצבא התחלתי ללמוד קולנוע במדרשה לאומנות בבית ברל. רציתי ללמוד לביים ושם אמרו לי שאם אני רוצה לביים אני צריך לכתוב. אז התחלתי גם לכתוב. סרט הגמר שכתבתי וביימתי "רכבות במדבר" (עם ריימונד אמסלם) הצליח בפסטיבלים בחול וסימן עבורי את הדרך להתפתח כיוצר סרטים לקולנוע. אבל לאחר סיום הלימודים התחלתי דווקא לעבוד על פרויקטים מסחריים מסוגים שונים בתור במאי ומפיק, כי לחיים (משפחה וילדים) יש רצונות משלהם. לאחר תקופה הבנתי שאם אני לא אתרכז בעיקר בבימוי ובחיפוש אחר פרויקטים אישיים יותר, זה פשוט לא ייקרה מעצמו. לעשות את הכל לבד זה לא פשוט בכלל ובעקבות הניסיון החיובי שצברתי בעבודת צוות בעולם המסחרי, יצאתי לחפש אחר שותפים לדרך. כך יצא שהגעתי לחברת גרין הפקות ולמפיק גל גרינשפיין ויחד עם התסריטאי ליאור לדרמן עבדנו על מה שבהמשך הפך להיות הסרט הראשון שלי "מסווג חריג".

כיצד נולד הרעיון לסרט ואיך אתה חברת אליו?
לפני ארבע שנים, אחרי שמסווג חריג יצא לקולנוע והיה בפסטיבלים בחול פנו אלי שוב המפיקים גל גרינשפן ומאיה פישר והכירו לי את צביקה נתן. צביקה הזמין אותי לארוחת צהרים וסיפר לי שהוא חולם לעשות סרט על להקה שמפטרים אותה ושאני אחשוב על מה קורה מאותו הרגע, איך זה נגמר ומתי מצלמים.. לאחר התאוששות ראשונית, הבנתי שלגמרי הוקסמתי מהרעיון והוויב של צביקה. ואני בתור אדם חולה מוזיקה, שנמשך מאוד לשוליים, לשונה ולאחר הבנתי שיש פה פוטנציאל לספר סיפור מיוחד ואנושי שיכול להאיר את עולמם ויצירתם של אנשים שלרוב אף אחד כמעט לא מודע לקיומם. אז אמרתי כן. ומאז ועד היום אנחנו עובדים על הסרט הזה.

 
האווירה על הסט הייתה באמת מחשמלת? איך עברה החוויה מאחורי הקלעים עם צוות ההפקה?
העשייה עצמה הייתה קצת שונה מהמקובל בארץ גם מבחינת התקציב אבל בעיקר מבחינת הוויב השונה ששרר בהפקה, שלחלוטין אפשר לתארו כמחשמל. היה משהו בסט הזה שהיה מאוד משוחרר ומצחיק הרבה יותר מכל סט שעבדתי עליו וזאת עד היום גם התגובה הכמעט קבועה שאני מקבל מאנשי צוות שאני פוגש פה ושם. העובדה שאתה עושה משהו שנעשה כמו שצריך בתנאים ראויים ושבנוסף לכל הוא מתנהל יחסית באופן רגוע, לא מתלהם ואנושי היא מתכון לאווירה טובה ונעימה שמייצרת הנאה לכולם, ובעיני זה אחד הדברים החשובים במקצוע הזה. אין ספק שהעובדה שעשינו סרט מוזיקלי קומי ושצילמנו הרבה הופעות גם הוסיפו חשמל לאוויר. אחד הדברים הייחודים שרציתי לעשות בפרויקט הזה הוא לנסות לחבר בין אנשי תעשייה ותיקים בעלי נסיון רב לבין אנשי תעשייה צעירים וחדורי מוטיבציה להוכיח את עצמם. הרגשתי שזה נכון גם בגלל שזה התחבר לי נושאית עם הסרט וגם בגלל שחשבתי שזה יכול לייצר סביבה מאוזנת שבא שאנשים יזינו האחד את השני וכך נרוויח מכל העולמות. כך יצא שהצלם איציק פורטל, התאורן גלי רשף, המקליט עודד רינגל והמעצב האמנותי דני אבשלום בעלי הניסיון והוותק התחברו באופן טבעי לאנשי צוות צעירים יותר כגון המפיק בפועל ברק וקסלר, המאפרת גלית שניידמן והמלבישה לילו גולדפיין. אני חושב שהחיבור הזה (שלפעמים קורה גם ככה אבל פה לפחות הוא היה מכוון) מייצר אווירה ייחודית ויעילה. אני מאחל לעצמי שייצא לי שוב לעבוד עם צוות כזה ובתנאים כאלה ובקרוב.

מה היו האתגרים העיקריים?
האתגר העיקרי מבחינתי היה למצוא את החיבור הרגשי שלי לסיפור של הסרט הזה. לפני הכל הייתי חייב להבין לעומק מה מניע אותי לעשות אותו ואיפה אני מזדהה עם הסיפור ועם הדמויות. ידעתי שברגע שארגיש את האמת הזאת שאר האתגרים (שהיו עצומים) יהיו יותר קלים לפיצוח. וכאמור היו הרבה אתגרים.. החל מלצלם סצנות של הופעות גדולות (במעודנים, בבתי אבות, באמפי וכ'ו) עם הרבה ניצבים ודיוק שצריך להתייחס גם לסיפור ולעלילה אבל גם למוזיקה ולמבנה שלה. ועד לעבוד עם סט שמלא בשחקנים מעולים בעלי שם ולתת לכל אחד את מה שהוא צריך בכדי שיוציא מעצמו את המקסימום אבל גם שירגיש בנוח עם הדמות ועל הסט. אתגר משמעותי נוסף היה העבודה עם צביקה. מכיוון שלא ידעתי באמת איך יהיה לעבוד איתו על הסט ויותר מזה לא ידעתי איך כל השאר יגיבו אליו. זה היה אתגר גדול מאוד שלמזלנו צלח בגדול כי בסופו של דבר צביקה כבש את כולם באופיו המיוחד והצלחנו להדביק את הצוות והשחקנים באווירה המגניבה של הסיפור והעולם שרצינו לספר. 

איך היה לעבוד עם שחקן שגם  מימן וכתב אתה התסריט?
בתור שחקן צביקה היה ממושמע מאוד. למרות שבחיים האמתיים הוא בוס גדול ועובדים תחתיו מאות עובדים, על הסט הוא עשה מה שאמרתי לו ועבד מאוד קשה בדיוק כמו כל שאר השחקנים. בערבים אחרי שהיינו חוזרים הביתה הוא היה שם את כובע המפיק והיינו מדברים בטלפון על היום שהיה ועל הימים הבאים. זאת הייתה חווית עבודה ייחודית מאוד שהשתכללה ככל שהזמן עבר.

איך הגעת לליהוק של אלי יצפאן וטל פרידמן?
אלי יצפאן הוא שחקן ענק (לדעתי אחת הדמויות המעולות והמצחיקות בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי הוא באשיר הדמות שהוא מגלם בסרט נישואין פיקטיביים). והרעיון שהוא יחזור לעשות קולנוע ועוד בסרט שלי קסם לי מאוד. אילן שס (שהיה עם צביקה נתן בלהקה המקורית שלהם בשנות השמונים וכתב את המוזיקה של להקת המחשמלים בסרט) הוא המפיק המוזיקלי של המופעים של יצפאן ודרכו הצלחתי להגיע לאלי ולהיפגש איתו. אני מאוד מאמין בפגישה ראשונה אישית כי זאת הדרך היחידה להעביר להם את האמת שלך באופן ישיר וכנה, ורק ככה אפשר לצרף באמת מישהו לחזון שלך. ואכן לאחר פגישה מצוינת ומצחיקה מאוד (בכל זאת, יצפאן) הוא השתכנע לעשות את הדמות של ויקטור. את טל אני מעריץ עוד מימי עלילות משה בעיר הגדולה ואחרי זה מחלומות בהקיציס ומבחינתי זה פשוט היה מתבקש שהוא ייקח חלק בעולם המחופף של המחשמלים. כשנפגשתי איתו, מעבר לצחוקים (בכל זאת, טל פרידמן), הרגשתי שיש לנו חיבור מעולה במיוחד על רקע זה ששנינו אוהבים מוזיקת רוק ומטאל (שזה סוג של זן נכחד של אנשים ממש כמו מיקי תבל והמחשמלים) וגם קסמה לו מאוד העובדה שהדמות של דודו הגדול הוא למעשה סוג של הנבל בסרט והוא מעולם לא עשה דבר כזה. חוץ מזה הוא גם מאוד אוהב לנגן על גיטרה והעובדה שהוא שהוא יכול לגלם מוזיקאי ולנגן גם בסרט הדליקה אותו לאללה. דרך אגב הגיטרה גיבסון פליינג וי האדומה שפותחת את הסרט היא שלו מהבית.. 
 

האם יש לך חיבור למוזיקה ואיך היה לעבוד עם שחקנים שלא מגיעים מרקע מוזיקלי?
אני חולה מוזיקה. מחובר במוזיקה לווריד מאז שאני ילד. בעיקר לרוק. בנערותי ניגנתי קצת על גיטרה אבל בשלב מסוים הבנתי שבאופן מצער למדי מוזיקאי אני לא והחלטתי לנטוש את הכיוון הזה. לאחר הצבא עבדתי בתור עובד במה בהופעות ואירועים ונחשפתי לעולם הזה מהמקום הטכני כך שהיה לי לא מעט ידע מצטבר על מוזיקה והופעות במהלך חיי למרות שאני עצמי לא מוזיקאי. לגבי המחשמלים הרעיון היה ללהק ללהקה שחקנים שגם יודעים לנגן. אבל היה לי ברור שיכולות משחק, התאמה לדמות ובעיקר הכימיה בין כולם היא חשובה יותר. ועל פי עקרונות אלה אני ולימור שמילה המלהקת חיפשנו את השחקנים. שרון אלכסנדר יודע לנגן בגיטרה ומעבר לקלידים נראה היה שעובר לו די בטבעיות. שרון הוא גם שחקן טוטאלי ועל כן הוא למד את כל האקורדים של כל השירים בעל פה. אורי הוכמן למד בצעירותו מוזיקה ברימון, בעיקר על פסנתר אבל גם תופים ולכן את הבסיס היה לו. לפני הצילומים העברנו לו גם שיעורים עם מתופף מקצועי בכדי שירענן את הזיכרון ובצילומים עצמם הוא הביא אותה בענק בעיקר במעברים :) היחיד שלא היה לו שום רקע מוזיקלי זה יגאל עדיקה. ובאמת כשהתחלנו לעשות חזרות עם הלהקה המתגבשת על המוזיקה הבנתי שאנחנו במקום לא רע אבל שנצטרך איכשהו להתמודד עם העובדה שיגאל עדיקה התקשה על הבס (בעיקר עם יד שמאל שהיא המשמעותית יותר מבחינת הנראות של הנגינה) הפתרון היה לצלם על הסט את המחשמלים מנגנים, אבל עם פלייבקים מוקלטים מראש ולאחר העריכה להקליט מחדש את השירים עם נגנים מקצועיים שינגנו אחד לאחד לפי מה שערכנו. הנגנים ממש ישבו עם הקאט באולפן ההקלטות ונתנו פרשנות מוזיקלית מדויקת לתנועות של השחקנים המנגנים בסרט. עבור עדיקה ובעיית הבס מה שעשינו היה לצלם בנפרד, על מסך ירוק, יד של בסיסט מקצועי שעשה את התפקידים של הבס ולאחר מכן, דן סחר, שהיה אמן האפקטים של הסרט השתיל את היד אל תוך השוטים של עדיקה המנגן ויצר סינרגיה בין השניים. כך יצא שהפכנו את יגאל לבסיסט מקצועי והלהקה נשמעת ונראית כלהקה אורגנית ומתפקדת.

צילמתם גם בניו יורק וקייב-תוכל לספר לנו קצת על ההבדלים שמצאת בין העבודה פה בארץ לבין העבודה בחו״ל?
שתי החוויות היו מגניבות לגמרי אך שונות מאוד זו מזו. בניו יורק היינו סוג של הפקת אינדי קטנה יחסית. במיוחד על רקע העובדה שעבדנו עם אנשי צוות לא מאוגדים (מה שמוזיל מאוד את העלויות) עבדנו במתכונת מצומצם יחסית ועם מעט ציוד. זה היה אפשרי כי ככה מכתחילה תכננו את הסצנות שצולמו שם. עם זאת, ניו יורק זה מקום מאוד מסודר בכל הנוגע לצילום סרטים כך שלכל מקום צריך אישור מיוחד ושונה (שחברת ההפקה המקומית דאגה להשיג לנו) ויש הגבלות מאוד ברורות למה מותר או אסור לעשות. למשל כשצילמו נסיעה בתך הרחובות של ניו יורק עם מונית שמותקנת עליה מצלמה מבחוץ היינו חייבים ששוטר ממשטרת ניו יורק ילווה אותנו כל הזמן. מסתבר שיש להם מחלקה מיוחדת לליווי סרטים שמצטלמים בעיר (מחלקת סרטים וטלוויזיה) והשוטר שליווה אותנו סיפר לי שיש להם ביחידה הזאת למעלה מעשרים ניידות ושהן בתפוסה מלאה על בסיס יומי.. שזה מעיד על כמות הצילומים שנעשים שם ביום. בקייב זה היה שונה לגמרי. מכיוון שהעלויות שם נמוכות בהרבה מבארץ ריכזנו שם את הסצנות הגדולות באמת ובהתאם קיבלנו תנאי הפקה שלרוב לא מקבלים בארץ. כמויות מאוד גדולות של צוות, ציוד ומשאיות. למשל היינו צריכים לצלם שם טרמינל בשדה תעופה. קיבלנו טרמינל שלם לרשותנו שבעזרת המעצבת ליטל רייס הפכנו אותו לטרמינל אמריקאי. בנוסף קיבלנו למעלה ממאה עשרים ניצבים ויצרנו את התחושה של שדה תעופה פעיל. היכולת של האוקראינים (וחברת מטאפור) בניהול סט בסדר גודל כזה הייתה מרשימה מאוד. מבחינת הצילומים בארץ? אפשר לומר שאנחנו במקום טוב באמצע בין קייב וניו יורק ביחס למה שניתן להוציא בתקציב נורמלי.

אמרת בפרימיירה של המחשמלים שזה היה הסרט שהיה לך הכי כיף לעבוד בו. למה התכוונת ומה היה שונה הפעם?
קודם כל זאת קומדיה ומטבע הדברים יש הרבה צחוקים על הסט וזה פשוט מייצר סביבת עבודה נעימה וכיפית אבל מעבר לכך יש גם משהו מאוד מהנה בלעשות סרט שמכתחילה משחרר מעליו את היומרנות והכבדות שמאפיינת לא פעם עשייה קולנועית "רצינית". זה מתחיל כבר בשלב התסריט כאשר אני ושראל פיטרמן (אחד התסריטאים ועורך התסריט) שפשוט נקרעים מצחוק תוך כדי העבודה על התסריט מעוד פאנצ' או מעוד רעיון מטופש שמשום מה החלטנו שהוא גאוני, או שיש הרבה יותר חופש אלתור ויצירתיות בכל שלב בהפקה החל מהחזרות עם השחקנים שמביאים הרבה דברים מעצמם ועד הצילומים. למשל כל הסיפור עם הפאה של טל פרידמן נבע מכך שאת הפאה המקורית שתכננו לקחת עבורו דרס נהג מונית על הסט (באמת) והפאה שנשארה הייתה כל כך מצ'וקמקת ומכוערת באופן ייחודי שפשוט החלטנו שהיא תהפוך לסוג של דמות משנה בסרט . גם בשלב העריכה, ביחד עם העורך עמית גנתון, המצאנו ושכללנו הרבה מאוד דברים שלא היו בתסריט המקורי. יש משהו מאוד משחרר מהנה בעשייה מהסוג הזה. קצת תחושה של לנגן מוזיקה חיה עם הרבה נגנים שכל אחד מביא משהו חופשי להביא מעצמו. ממליץ לכל במאי לעשות דבר כזה, לפחות פעם אחת.

מה אתה מרגיש שעכשיו עם סיום העבודה הקשה על הסרט ועלייתו לקולנוע אתה יכול לקחת מהתקופה הזו ואיך אתה מרגיש שהסרט השפיע עליך?
קודם כל זאת התרגשות גדולה. עבדנו על הסרט הזה המון זמן ועכשיו כשהוא בקולנוע ופוגש את הקהל, זה המבחן האמתי שלו, ולכן זאת בהחלט נקודת זמן מרגשת ומסקרנת. עשיית הסרט השפיע עלי מאוד ולדעתי הפכה אותי לבמאי משוכלל מזה שהייתי לפניה. עבודה בתקציב שכזה ועם כמות שחקנים ראשיים גדולה זה משהו שעוד לא עשיתי בעבר, אבל את השיעור הייחודי באמת בסרט הזה למדתי דווקא מהעבודה עם צביקה. אדם כל כך לא קונפורמיסט ומיוחד עם מוטיבציה אדירה להגשים חלומות למרות כל הקשיים שבדרך. זה היה עבורי שיעור לחיים שהוא מעבר לקולנוע. מבחינת ההישג האישי העובדה שהצלחתי לקחת רעיון גולמי, מרובה סימני שאלה והצלחתי להפוך אותו לסרט שאני מאוד אוהב (ובתקווה יאהבו עוד הרבה אחרים) זה דבר ענק עבורי וללא ספק נותן לי המון ביטחון ואמונה לקראת הפרויקטים הבאים. 

מה היו התגובות אם יש כאלה שקיבלת ממי שכבר צפה בו?
ההקרנות שעשינו בפסטיבל חיפה ובפרמיירה היו מעולות. אנשים צחקו המון (ואני מקווה שגם התרגשו) וזה פשוט היה תענוג להיות נוכח באולם ולשמוע את התגובות לאחר מכן. שמחתי מאוד לשמוע שחברי הילדות שלי, שלא קשורים לתעשיית הקולנוע, אהבו מאוד את הסרט. עבורי זאת הגושפנקה הכי טובה לכך שיש קהל ישראלי מגוון שיתחבר לסרט ואני מקווה מאוד שיגיע לקולנוע בזמן שהוא מציג. אני חושב שלסרט הזה יש ייחוד גדול בנוף הקולנוע המקומי ושאחד הדברים שמייחדים אותו זה שהוא חוצה דורות מהסוג שמעט מאוד סרטים עושים, ואני מדבר על השילוב של בני הדור שלי ודור ההורים שלנו ושזה לגמרי סרט שאנו יכולים לצפות וליהנות ממנו ביחד.

האם גם אתה, כמו מיקי, מאמין גדול בחלומות?
לפעמים אתה יכול לממש את החלומות שלך אבל מיקי תבל הוא אחד שחושב שזה מגיע לו ורוב הזמן מחכה שהחלום יתגשם ושההצלחה תגיע אליו מעצמה. אני מאמין שהדרך היא הדבר עצמו. האיך הגעת ואיך התגברת ומה למדת בדרך חשוב בהרבה מנקודת הסיום הזוהרת שאם היא לא מהדהדת משהו עם מהות ועומק אמתי אין לה שום משמעות. דרך אגב, בסרט מיקי מבין בסוף שחלומות הם דבר דינמי שיכול להשתנות ולהתעדכן ביחס למה שהחיים נותנים לך.  לדעתי זאת תובנה בוגרת ומרגשת יותר מרק "לפעמים חלומות מתגשמים". 
 

מה החלום שעוד לא הגשמת?
לעשות את הסרט הבא.

 
מאחורי ה"שידוך" בין ארמוני ליוזם ומפיק הסרט, צביקה נתן, עומדת חברת "גרין פרודקשנס", שהפיקה את "מסווג חריג" ועבדה עם נתן על פיתוח "המחשמלים".

לדף הפייסבוק של המחשמלים: https://www.facebook.com/TheElectrifiers2019/