טיפים מהכותבים הגדולים של הוליווד - חלק שני
צילום:
זהו החלק השני של הכתבה שמצאתי, תרגמתי והוספתי את מחשבותיי המחכימות (לגמרי זכותי), ובה ראיונות עם כמה מהתסריטאים הטובים והעסוקים בהוליווד.
הכתבה באדיבות מרב שקד, תסריטאית ובעלת "תסריטים" סדנאות לתסריטאות
קבלו טיפים על התמודדות עם הנושאים הפחות נוצצים - ביקורת, חוסר ביטחון ונקודות שבירה . ומי שעוד לא קרא את החלק הראשון, עכשיו הזמן (הנה הלינק)
דמויות ודיאלוג
ריצ'ארד קרטיס ("ארבע חתונות ולוויה אחת", "אהבה זה כל הסיפור", "נוטינג היל", "יומנה של בריג'יט ג'ונס"): לפעמים הדמויות שלי הם אספקטים של אנשים שאני מכיר או שריגשו אותי ולפעמים זה פשוט רעיון. הדמות של אמה תומפסון ב"אהבה זה כל הסיפור" הגיעה מרומן שקראתי שבו האשה מגלה שהיא נבגדת. פתאום, מבלי שהיא עשתה דבר, החיים שלה משתנים מהקצה לקצה והיא מבינה שהיא לא מי שהיא חשבה שהיא. הרעיון הזה הדליק אותי.
פול פייג ("זרוקים ויורמים", "מסיבת רווקות", "עצבניות אש"): אני מבסס דמויות על אנשים שאני מכיר, אבל ברגע שאני כותב מתערבבות גם תכונות שלי וכשאני מכניס את הדמויות לסיפור הן משתנות ומתרחקות עוד יותר מהאדם שהיו מבוססות עליו. זה טוב כי אתה לא רוצה שאנשים ישאלו אותך- 'הי, הדמות הזו מבוססת עלי?'
ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "חברות עם כסף", "כמעט מושלמות"): אם אני הולכת לצחוק על אחרים, אז אני מעדיפה לצחוק על עצמי. זה משחרר ואני יכולה להראות לעולם ולעצמי עד כמה אני פגומה וככה אני גם קצת סולחת לעצמי. אם אני מרגישה אשמה על משהו, ואשמה גורמת לי להתנהג כמו אידיוטית, זה בטח יהיה נחמד לכתוב את זה...
הערה שלי: מה שהכי חשוב, בסופו של דבר, וכאן כולם מסבירים את זה במילים אלו או אחרות, שבבסיס כל דמות צריך להיות גרעין של אמת. משהו שבא לכותב מהיכרות אישית, אם של אדם או של תחושה.
קרטיס: אני מגלה את הדמויות מאיך שהן מדברות זו עם זו. אני אכתוב שיחות שלמות בין הדמויות ורק חלק מהן יהפכו בסופו של דבר לסצנות. ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" כל הדמויות בילו זמן רב בשיחות אחת עם השנייה, אבל בסרט עצמו הדמויות נפגשות רק בנוכחות יו גרנט. השיחות עוזרות לי ללטש את הדמויות. את "נוטינג היל" יכולתי לכתוב בארבעה ימים, אבל זה לקח לי 300. מה קרה במהלך יתר 296 ימי הדיאלוג הנוספים...?
פייג: אני אומר את הדיאלוג בקול רם. אם אתה לא יכול להגיד את זה וזה נשמע לא משכנע, אף שחקן מסכן לא יצליח להגיד את זה יותר טוב. צריך לקחת בחשבון שע"פ רוב הקהל מקדים אותך, הוא חכם והוא מכיר דיאלוגים בסרטים. הצופים מבינים מי מתאהב במי ומי רוצה מה ואם אתם מתחילים לספר להם דברים שהם כבר יודעים הם מתעצבנים שמתייחסים אליהם כמו אידיוטים. הכל נובע מלהיכנס לראש של הדמות. אני אוהב לשבת במקומות ולצותת לשיחות של אחרים. אני אוהב איך שאנשים משנים ביטויים ואת נקודת המבט המוזרה שלהם על העולם. עם זאת יותר חשוב לי שהדמויות ישמעו אמתיות ולכן אני כל הזמן משפץ את הדיאלוג. ברגע ששחקן מלוהק לתפקיד אני מעדיף להשתמש בכל אנרגיה מוזרה שהשחקן מביא אתו באופן טבעי מאשר להכתיב לו דרך מוזרה להגיד דברים.
התמודדות עם ביקורת
פייג: אסור להתאהב במה שכתבתם, כל הכותבים נופלים בזה. יש לי על שולחן העבודה שני דברים: אחד - מודל של הטיטניק, כדי להזכיר לעצמי שלא משנה כמה הדברים גדולים ונפלאים הם תמיד יכולים לשקוע והשני - פסל של ראשו של שייקספיר, להזכיר לעצמי שאני לא שייקספיר ואני תמיד יכול להשתפר. אם תתאהבו במה שאתם כותבים יהיה בלתי אפשרי לעבוד אתכם והתוצאה תהיה פחות טובה ממה שהיא יכולה להיות. בטח, יכול להיות שמצליחים במשהו כבר על הפעם הראשונה, אבל תמיד אפשר להשתפר.
הערה שלי: להרבה כותבים מאד קשה להיפרד ממשהו בתסריט שהם אוהבים, אבל לפעמים חייבים להרפות מדברים כאלה. גם אם לא לוותר עליהם לגמרי, לשחרר אותם לזמן מה. לפעמים זו פרידה ולפעמים הם חוזרים ומופיעים בתסריט, הפעם במקום ובמינון הנכון.
בריאן קופלמן ("איש בודד", "ההימור", "אושן 13"): ה-voice-over שפותח את "איש בודד" הוא אחד הטקסטים שלי שהכי אהבתי, כנראה בגלל שסוף סוף השתמשתי במשפט שסחבתי איתי שנים. זה היה משפט שאבא של חבר שלי אמר לו בנערותו: “Son, find ‘em where you fuck ‘em, and leave ‘em where you find ‘em.” משפט מצחיק, רשע ונהדר. חתכנו את המשפט הזה בעריכה ובכך בעצם הצלנו את הסרט. לקחו לי כמה חודשים להבין את זה, המשפט הזה הפך את הדמות לפחות מדי אהודה בשלב מוקדם מדי. אני עדיין אוהב את המשפט הזה.
פייג: אני שובר את הראש על כל דראפט, כך שהדראפט הראשון שלי בדרך כלל במצב טוב. אחר כך אני אעביר אותו לכמה קוראים שאני סומך עליהם ועושה תיקונים לפי ההערות. ההערות שמעניינות אותי הן הערות על דברים שלא הובנו כראוי או בלבלו את הקוראים, או על דברים שהיו בתסריט שלי שאנשים כבר ראו בסרטים אחרים. ההערות שפחות מעניינות אותי הן 'מה שאני הייתי עושה הוא..', כי כל אחד רואה את הדמויות אחרת והיה פועל אחרת. לא שלא מעניין אותי לשמוע את כל ההערות, אבל אני מעדיף שלא יפתרו לי את הבעיות. אני שמח שמציינים בפני את הבעיות כדי שאוכל לפתור אותן בדרכי. עם זאת, אל תתווכחו עם מי שנותן לכם הערות. תקשיבו ותרשמו את כל ההערות. אם משהו חוזר שוב ושוב, סימן שיש בעיה.
הולופסנר: אני חושבת שלמדתי לבחור את המלחמות שלי. אני לגמרי מודעת לזה שאני בת מזל שמישהו נותן לי מיליוני דולרים כדי לספר סיפור שאני אוהבת. עם זאת, אני מרגישה שכשרוצים לחתוך מהסרט דברים שהם הכרחיים לסיפור, או דברים שאני מרגישה שאף אחד לא מכיר טוב כמוני, כשאני מרגישה לגמרי בטוחה לגבי משהו, אני אלחם עליו ואני אעשה ממנו עניין גדול. לכן אני משתדלת לא להתווכח על הכל, אחרת אהיה ממש בלתי נסבלת.
לכתוב יחד
פייג: אתה רק יכול להיות טוב כמו האנשים שסביבך. במיוחד בקומדיה. אתה מתחיל "למות" בקומדיה כשאתה אומר דברים כמו: 'אל תגידו לי, אני יודע מה שאני עושה'. אי אפשר לשרוד ככה, כי קומדיה כל הזמן משתנה. אני קיבלתי את סטירת הלחי שלי כשביימתי והפקתי פרקים לעונה השישית של "המשרד". נכנסתי לחדר הכותבים, היו שם כותבים בני עשרים ושלושים ומשהו, וכמה כותבים בגילי. כשזרקתי בחדר כמה בדיחות, קלטתי שהצעירים לא צוחקים. אמרת לעצמי 'אוי ואבוי, יש לי בדיחות של הורים'. כששמעתי אותם, הבנתי מה המגמה בקומדיה עכשיו..."
גרטה גרוויג ("פרנסס הא"): העניין עם כתיבה הוא שלאף אחד לא אכפת אם כתבת או לא. אלא אם מזמינים ממך תסריט מראש, אף אחד לא אומר לך 'מה עם ה-20 עמודים האלה, אני צריך אותם'. לכן צריך פרטנר לכתיבה. הכתיבה עם נח באומבך לקחה לנו שנה שלמה וזה היה קשה, אבל בכתיבה המשותפת למדתי לפרק משהו לגורמים כדי לבנות אותו מחדש.
הערה שלי: מה שחשוב בפרטנר טוב לכתיבה היא הערכה הדדית וההבנה שמה שחשוב הוא הסיפור ולא הרעיון של מי התקבל ושל מי לא.
נקודת שבירה
הולופנסר: זה כנראה לקראת אמצע המערכה השנייה כשאני מבינה שאין לי מה להגיד ושהסרט הזה לא הולך לשום מקום. פשוט תלכו לנמנם קצת, יודעים מה, תלכו ממש לישון, בסדר? כוס יין, הימנעות מעבודה, צאו מהבית. הכתיבה כל כך משפיעה על מצב הרוח שלי ועל מה שאני חושבת על עצמי - אם אני מרגישה שאני יודעת לאן אני הולכת בתסריט, אני מרגישה טוב עם עצמי, אבל אם התסריט הוא בלגאן שלם ואין לי כח אפילו להביט בו, אני מרגישה ממש כישלון.
פייג: לכתוב את הדראפט הראשון זה הכי קשה. איפשהו בתחילת המערכה השנייה מתחילים ההיסוסים והתחושה שהסרט הזה לא הולך לשום מקום. בשלב זה כותבים רבים נותנים למישהו לקרוא את מה שהם כתבו עד כה. זה לא רעיון רע, אבל אני מרגיש שבנקודה הזו ביקורת לא טובה יכולה לגמור את הפרוייקט ולכן אני אומר: פשוט תתקפו ותכתבו את הדראפט הראשון. כשעוברים את נקודת האמצע מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה.
הדבר הכי טוב שקרה לי ככותב הוא ההבנה שהפחדים וחוסר הביטחון הם קבועים ואני עומד לעבור את זה כל פעם שאכתוב תסריט. אם בעבר אשתי הייתה סופגת את זה, היום כשאני מגיע למערכה השנייה אני נועל את עצמי במשרד. אני יודע שהחיה עומדת להשתחרר אבל לפחות אני מגן על שאר העולם מפניה...
מרב שקד היא תסריטאית ובעלת "תסריטים - בית הספר לתסריטאות של מרב שקד"