זה רטט במכנסיים שלך או שאתה פשוט סובל מהפרעה פסיכו-דיגיטלית?
צילום: ראובן קפוצ'ינסקי
את יעל מן שחר פגשתי באחד מה(אי)כנסים של יוסי ורדי ומיד התחברתי לכל מה שהיא אמרה בהרצאה המרתקת שלה על "עולם האינסטנט". מיד אחרי ההרצאה ניגשתי אליה והזמנתי אותה להרצות אצלנו בכנס תעשיה ללא גבולות במסגרת ועידת קונקט.
האמת היא, שאחרי שהעברתי כמה הרצאות והרגשתי שאנשים פשוט בעולם אחר, קיבלתי מיעל את האישור הרשמי - הם באמת היו בעולם אחר. יעל הסבירה על הקשב הממוצע שנע היום בין 7 שניות ל 7 דקות, וכיצד אחר כך כל אחד מאיתנו מחפש, כמו נרקומן, ריגוש אחר. בד"כ בסלולרי.
אז מה זה בכלל הפרעה פסיכו- דיגיטלית?
הפרעות פסיכו-דיגיטליות הן תופעה מרתקת המאפיינת את העידן המודרני (עידן האינסטנט). אפשר לומר שככל שהטלפון שלנו הופך חכם יותר כך ההפרעות מתרחבות וגדולות בהתאמה.
חשוב לציין שהפרעות אלו הן לא רק פרי תוצר של טלפונים חכמים, אלא תוצר של סביבה טכנולוגית אשר מתאפיינת ברשתות חברתיות, רובוטיקה ועוד.
להבדיל מהפרעות הקלאסיות בספרות הפסיכולוגית, הפרעות פסיכו-דיגיטליות הן נחלת רבים ברחבי העולם המערבי (חווים אותן עשרות מיליונים)- סוג של "הפרעות המונים".בימים אלו חלק מההפרעות הפסיכו-דיגיטליות צפויות להיכנס למילון אוקספורד.
חלק מההפרעות אלו הינן קלות ואינן פוגעות ברווחה היום יומית של בני האדם (כגון סינדרום "רטט פנטום" – אדם חושב כי הרגיש את הטלפון רוטט כאשר למעשה הטלפון כלל לא רטט.. קיים אצל 70% מהאוכלוסייה), ואילו חלק אחר מההפרעות הפסיכו- דיגיטליות יוצרות תסמינים אשר כן פוגעים ברווחה של האדם. תסמינים כגון: מתח, בעיות שינה וצורך כפייתי להתעדכן תדיר.
אחת ההפרעות המדוברות היא FOMO -Fear of Missing Out- הדגש הוא על התמכרות לרשתות החברתיות . הפחד לפספס אירועים שווים שקורים כשאדם לא יודע עליהם, הפחד מכך שהחיים של החברים שלו הרבה יותר שווים מהחיים שלי. FOMO הוא גם הפחד לפספס את החדשות הכי חמות, להיות האחרון שיודע, להיות מחוץ ללופ.
תוצאות סקר שערכה חברת MyLife מראה כי56% מהמשתמשים ברשתות החברתיות לוקים בתסמונת בנוסף 27% מהלוקים ב FOMO נוהרים אל המחשב או הסמארטפון בשנייה שהם פוקחים את העיניים בבוקר.
דבר מעניין הוא שסוציולוגים מצאו כי קיים מתאם בין משך הזמן שאנו מבלים בפייסבוק לבין תפישת האושר שלנו.
אז לכמה זמן מספיק הקשב שלנו היום?
קשה למצוא תמימות דעים בין החוקרים השונים ולכן הנתונים להלן הם ממוצעים של מספר מחקרים קוגניטיביים שפורסמו לאחרונה:
- 7 שניות זה הזמן שאנו מקדישים לקבל 11 החלטות על אדם או אירוע. במילים אחרות 7 שניות זה זמן חשוב ליצור רושם ראשוני.
- 30 שניות זה ה"קשב הראשוני" – אם ה30 שניות הראשונות של השיחה/ נאום/ הרצאה הן מעניינות ומגרות אזי "שערי הקשב" של האדם יפתחו והוא ימשיך לשלב הקשב הבא.
- 7 דקות זה "זמן הקשב הרצוף" שיש לאדם כיום. אומנם אנשים מצליחים להקשיב גם שעה וגם שעתיים אך לרוב לאחר 7 דקות הקשב שלהם יקטע וינדוד למקומות אחרים. רק אם האדם שמולם מעניין או הנושא מרתק אותם הם יחזרו להקשיב שוב (ו/או אין להם דיי בטרייה בנייד).
מה מפריע לנו לשמור על קשב?
כמות הגירויים והצורך בריגוש.
על אף שזה נראה כך לא כולנו לוקים בהפרעות קשב וריכוז. בנימה אישית אפילו אומר שהיום יותר מתמיד ממהרים לאבחן הפרעות קשב וריכוז כאשר למעשה זה אינו מבוסס באופן נוירולוגי.
בואו נחשוב על אדם ממוצע אשר מתהלך לו בעולם של היום ומוצף במספר רב של גירויים המגיעים מכל כיוון. באופן טבעי והגיוני במצב זה האדם מתקשה למקד את הקשב שלו (ולא כי הוא נולד עם הפרעות קשב)
לדוגמא, אדם נוסע ברכב שלו... כמה דברים יכולים לקרות סביבו במקביל? הטלפון לבד יכול לייצר מספר רב של סוגי גירויים (התרעה של מבזק חדשות, SMS, וואטסאפ, פייסבוק, ועוד.. ) בנוסף לכך ישנם המון שלטי פרסום אטרקטיביים ומושכים בציידי הדרך, יש כמובן את הרדיו ובעיקר את החיים העמוסים – החיים הקרייריסטים שמעסיקים את הראש 24/7 וכו'.
כל אלו יוצרים עומס של גירויים אשר לרוב מובילים את האדם המודרני למצב של חוסר יכולת להתמקד לאורך זמן בגורם אחד – גם אם היה רוצה בכך.
מעניין לציין כי כאשר מוצג נושא אשר יש לאדם תשוקה חזקה אליו– האדם עדיין מצליח לייצר קשב ממוקד למדי .. אך גם זה במשך זמן מועט יותר מאשר בעבר.
גם עכשיו, כאשר אני עונה לשאלות שלך, אני מקבלת הודעה ומתקשה שלא לנדוד לנייד.. אולי זה הלקוח שצריך לחזור אלי עם תשובה? לא.. זה סתם חברה ששלחה סרטון מצחיק. רגע.. אני חייבת לשלוח את הסרטון הזה לידיד שלי. הוא ימות על זה. טוב... בחזרה לכתיבה. לחלק מאתנו יש יכולת גבוה יותר לחזור לעסוק בעניינו (קרי, לחזור למצב קשב וריכוז) אך לחלק מאתנו יש קושי רב לחזור למטלה. שוב! תלוי כמה תשוקה/ חשק/ רצון יש לנו לעיסוק בו אנו עוסקים כעת.
כאמור, גם הפרעות פסיכו-דיגיטליות יוצרות קושי רב בתהליך מיקוד הקשב (בעיקר: FOMO)
אדם היושב בהרצאה ומקשיב בהנאה מעל 7-10 דקות עשוי להיות מוטרד מכך שעבר "זמן רב" מאז שהתעדכן בנייד (קרי, אדם הלוקה בתמונת FOMO).. במידה ויחליט להציץ בנייד הוא עשוי בקלות להיתקל בהודעה או ידיעה שתאלץ אותו לוותר על הקשב להרצאה ולפנות לטיפול בנושא שעלה מהנייד שלו.
דבר נוסף הוא ש סף הריגוש שלנו עלה באופן משמעותי בשנים האחרונות.
את המונח סף ריגוש ניתן להקביל לסף כאב. זה סובייקטיבי אצל כל אדם (משתנה) אך קיים אצל כולם.
הטכנולוגיה מתחדשת כל הזמן, מפתיעה אותנו ומרגשת. לאורך כל ההיסטוריה סף הריגוש שלנו עלה (פעם אבות אבותינו התלהבו שראו שתי אבנים יוצרות אש והיום זה כלל לא "מדגדג" את סף הריגוש שלנו) אבל השונה בעידן הנוכחי הוא המהירות בה סף הריגוש מתעדכן.
יש הסבר ארוך ומדעי לכך, אבל בכדי לקצר תהליכים אפשר פשוט לראות את התופעה בתוכניות ראליטי. כל שנה מפיקי התוכנית יוצאים מגדרם כדי לעשות את התוכנית יותר מרגשת, נועזת, מפתיעה וכו'.. בכדי להבטיח שתכנסו לטלוויזיה ותישארו עד הסוף.
אפשר גם לראות את זה בעולם הזוגיות: יש עלייה חדה מאוד של בגידות, סווינגס, ואפילו סאדו מאזו. למה זה? כי אנשים רוצים וחייבים יותר ריגושים. ואיך כל זה קשור לקשב?? הגיון פשוט: אם המרצה שנותן כרגע הרצאה לא מספיק מרגש, השקופיות משעממות והנושא מתון מידי.. אנו נאבד את הקשב שלנו מהר יותר מאשר בעבר.
אם שואלים את דעתי האישית, ניכר כי האקדמיות לא עשו אדפטציה טובה דייה לשינויים של עולם ה'אינסטנט' ויותר ויותר סטודנטים מתקשים להקשיב בשיעור. אין כוונתי שכל מרצה צריך לעשות קורס ליצנות ולוליינות, אך יש חשיבות לעשות הכשרות למרצים בתחום יצירת קשב ומצגות. (יש לי אגב הרצאות מוכנות לכך למקרה שמשהו מתעניין )
האם ניתן להילחם בזה? ואם כן, באיזה כלים?
הרעיון הוא לא להילחם בזה אלא לחיות בשלום לצד זה. בסופו של דבר זה רק הולך ונהיה יותר: יותר טכנולוגי, יותר זמין , יותר יותר יותר. להבדיל מגמילה במקרה הנ"ל אין באמת יכולת להפסיק לחלוטין את השימוש. המיילים, הטלפון והרשתות החברתיות הם כלי עבודה ותקשורת.
מה שכן ניתן לעשות הוא לנסות למתן את השימוש. כגון: למחוק את האפליקציה של פייסבוק מהנייד (מה שיבטיח שהשימוש יהיה רק דרך המחשב) , אפשר גם למנוע רעש של צפצוף קבלת הודעות, ועוד מגוון פתרונות דומים..
אז מה בעצם את עושה? עם איזה לקוחות את עובדת?
בהכשרתי אני יועצת ארגונית ומפתחת קריירה, אבל הלב והעשייה שלי הם בהתבוננות, ניתוח והבנה של מגמות ושינויים בעולם של היום. מידי יום אני עורכת תצפיות וראיונות עומק וכן מנהלת מעקב צמוד אחר מחקרים שמתפרסמים בעיתונות האקדמאית בכדי לעקוב אחר הממצאים החדשים ביותר שיש אשר נותנים תמונת מצב על שינויים התנהגותיים בקרב בני האדם המערביים.
המטרה העיקרית שעומדת לנגד עיניי היא לעזור לאנשים ביצירת תהליכי אדפטציה לעולם משתנה- עולם ה'אינסטנט'- על מנת שיוכלו למנף הישגים בחיי היום יום. (בדגש על יצירת תקשורת טובה יותר עם הזולת)
את התובנות והמסקנות שלי אני מלמדת במסגרת ההרצאות וסדנאות שאני מעבירה לקרייריסטים וסטארטאפיסטים אך גם לארגונים, מנהלים, ועוד.
הרקע שלי הוא בכלל מעולם הבמה: קולנוע, משחק, שירה ועוד.. את המהפך לחיים באקדמיה ומחקר עשיתי לפני 8 שנים (מתחילת לימודי התואר הראשון ועד היום). במהלך שנותיי באקדמיה אני תמיד עסקתי בהתבוננות, חשיבה, וכתיבה וחקרתי מגוון רחב של תחומים בעיקר בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחברתית.
איך הגעת לתחום הזה?
זה התחיל מעבודת הגמר שלי בתואר שני (ייעוץ ארגוני) על נושא: תחלופת עובדים. עיקר ההתעניינות שלי (וכיום גם עיקר ההתמחות שלי) הייתה בנושא :שוק העבודה. ניסיתי להבין למה יש היום יותר תחלופת עובדים וכאשר בחנתי, התבוננתי וחקרתי גיליתי שיש לאנשים גישת "אינסטנט" לשוק העבודה – הן מהצד של המעסיק והן מהצד של המועסקים. ניסיתי להבין האם גישה זאת קיימת גם במקומות אחרים ואז גיליתי שלמעשה אין תחום בחיינו שבו "מגפת האינסטנט" לא פגעה. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הפכו אותנו לאנשי אינסטנט ואת העולם כולו לעולם אינסטנט!
מה צופן לנו העתיד בתחום התקשורת הבינאישית והקשב ההדדי?
שאלה טובה, לצערי אני לא חוקרת עתידנות ולכן אני יכולה רק לצטט עתידנים שהתחזיות שלהם יחסית קודרות. אז אולי עדיף שלא....
חשוב לשאול את עצמנו שאלות רחבות ופילוסופיות כדי להבין לאן אנחנו צועדים. שאלות כגון- האם אנחנו יותר תקשורתיים אחד עם השני או פחות תקשורתיים?
האם יש בעיה בכך שיש לי 1000 חברים בפייסבוק ו-200 לייקים על כל תמונ,ה ואני עדיין חוגג לבד את היום הולדת?
ובכלל, אולי אנחנו נותנים משמעות גדולה מידי לרשתות החברתיות?
בעיני יש חשיבות עצומה פשוט להכיר ולדעת – ליצור מודעות – לא לקבור את הראש בחול!
בראש ובראשונה עלינו להבין שהאינסטינקט החדש שרכשנו כ'אנשי האינסטנט' הנו לצפות לתוצאה מידיות. חלקנו פיתחנו בעיית התמדה וסבלנות לפעולות שלא מניבות פרי בטווח קצר.
אם כך, מודעות היא הצעד הראשון בדרך לשינוי ויצירת עולם שפוי יותר.
לראיון עם יעל בתכנית אורלי וגיא