כנגד כל הסיכויים- פרוייקט שאפתני עם מפלצת ירושלמית
צילום: יח"צ
הסרט "אבוללה", שיצא השבוע לאקרנים והוקרן גם בפסטיבל אוטופיה, הוא סרט לכל המשפחה שמככבת בו מפלצת בשם אבוללה (מתוך השפה הירושלמית). הסרט משלב אנימציה עם לייב אקשן וזהו סרטו הראשון של התסריטאי והבמאי יוני גבע ושל העורך עומר זייטמן.
זייטמן למד באוניברסיטת תל אביב, התחיל בקבלה של JCS ז”ל, פילס את דרכו כעורך הבית ב"גראוויטי" וערך פרסומות ואפקטים בארץ ובחו”ל. בשנים האחרונות הוא חי בהולנד, שם הוא עורך (עדיין) סרטי טלוויזיה הולנדיים. עומר זייטמן חזר לגור בארץ בגלל "אבוללה" ואנחנו שוחחנו איתו על התהליך.
האם בארץ עשו אי פעם כזה סרט?
לא, לא הייתה טכנולוגיה כמו זו שהשתמשנו בה בסרט. תעשיות עם כסף, שעושות סרטים כאלה בעולם, משתמשות בטכנולוגיה אחרת, הרבה יותר יקרה. כשיוני גבע, הבמאי, ישב עם מפיקים על התקציב, הוא הבין שהתקציב לסרט אנימציה הוא מאד מאד גבוה, הרבה מעבר ליכולת שלהם. הוא נשאר לבד. רק אחרי שיוני ראה את הסרט "ארץ יצורי הפרא" הוא התחיל לחשוב שזה אפשרי, הוא התחיל לחשוב על שילוב של שחקן בתוך תחפושת של מפלצת כשיש טרקרים ששותלים על פני המסיכה ואחר כך מסייעים להשלמות באנימציה. זה דורש תקציב יותר מצומצם.
מה היו האתגרים הגדולים ביותר בסרט הזה מבחינתך?
זה תמיד מגיע בסופו של דבר לתקציב. הגעתי לערוך את הסרט אחרי כמה שנים בהולנד. ביום הראשון, כשנכנסנו לחדר מאובק, מן מחסן כזה, שלא היה בו כלום והבנתי שפה אני עובד, הייתי בשוק. הבנתי שכל המחשבות שלי על המכשירים שנשתמש בהם ואנשי המקצוע שתכננתי להביא (כמו עוזר עריכה וטכנאי), כל ה"פייפליין" שתכננתי היה לא רלוונטי. זה היה שלב של שוק. השלב הבא היה שלב ההתמודדות- הבנתי שאנחנו צריכים להמציא את הגלגל מחדש: בניתי מערכת עריכה מחלקים שהבאתי מהולנד וממה שהשגתי כאן ובנינו פייפליין חדש מאפס.
מאוחר יותר היו אתגרים כמו עבודה עם שחקנים כדי שיבינו מה עושים, איך להגיב למפלצת, שבשלב ראשון הייתה רחוקה מלהיות מפחידה.
וכמובן, האתגר הטכני. המון פעמים טרקרים לא לגמרי עבדו, לדים לא האירו מספיק ונאלצנו להחליף טייקים מצויינים רק כי אי אפשר לגרום להם להיראות טוב טכנית.
עד כמה לחוץ היה לערוך את החומרים?
ביום השני לצילומים ישב על הסט מנכ"ל סנובול, יוני כהן, לקח חומרים מיד אחרי שצולמו, עשה טרקינג זריז על כל הטרקרים ששתלנו על התחפושת של המפלצת ובדק שכל הדברים עובדים. אחר כך החומרים היו צריכים להגיע אלי. חשוב היה לערוך מיד כדי לראות מה חסר. בחו"ל, כשעושים כזה סרט, לא מפרקים סט מיד עם תום הצילומים אלא משאירים את הסט כדי שניתן יהיה לצלם השלמות. כאן לא הייתה פריווילגיה כזו. כל גרוש מיותר הלך לפוסט, לאנימציה. זו הייתה צורת עבודה לא הגיונית בעליל. התחלתי לערוך ביום השלישי לצילומים כשאני מודיע לבמאי מה חסר, כדי שיוכלו לצלם את ההשלמות ביום החמישי. הבית שבו צילמנו נמכר באותו שבוע והיינו חייבים לפנות, החופש הגדול היה עוד דד ליין שאי אפשר לחרוג ממנו, כי היו שחקנים ילדים על הסט.
יש משהו בטירוף העבודה הזה בארץ, בזה שאנשים מוכשרים חולמים פה בגדול עם תקציב מינימלי, שגורם מצד אחד לשיטת עבודה לא הגיונית בעליל ומצד שני מעודד חשיבה יצירתית, אלתור ומקוריות
נכון, העבודה המטורפת הזו תוך כדי תנועה אילצה אותנו למשל, להקשיב הרבה לשחקנים. לדוגמא, מכרם חורי, שמשחק בסרט את שרת בית הספר, דרך על מסמר ולא הצליח להגיע לצילומים במשך שבועיים. כמובן שלצורך הצילומים הושכר בי"ס בחולון ועמו 30 ילדים, ארט וכו'. כל הברייקדאון התחלף, כולם עבדו כל השבת על הסצנות החדשות וזה אילץ את השחקנים, ובמיוחד את עידן ברקאי (שמשחק את המפלצת), לאלתר. התחפושת של עידן שקלה מעל 40 קילו והייתה עשוייה מספוג וקונסטרוקציית מתכת. היה לו כל כך חם שם בפנים שהוא אפילו התעלף פעם אחת. יוני גבע קנה לו באי ביי חליפת קרור שמתחברת לחשמל, כך הוא התקרר בין הטייקים, אחרת הוא לא היה שורד. למזלנו עידן הוא שחקן כל כך טוב ואיש מלא לב, כך שרוב האילתורים שלו נכנסו לסרט ובגלל שהמשחק שלו היה כל כך אותנטי, האנימציה נצמדה כמעט לחלוטין להבעות הפנים שלו, לא היה צורך כמעט "לנקות" או להוסיף. הוא הביא כל כך הרבה לדמות של אבוללה שפשוט לא יכולנו לוותר על שום דבר.
אז איך עורכים כזה סרט?
עשיתי את זה הרבה שנים כעורך פרסומות. צריך קצב טוב ודמיון מפותח, לאגור המון פרטים בראש לגבי המוצר הסופי. המבחן הוא מאד ברור: אם הסצנה עובדת בלי האפקטים, היא תעבוד עם האפקטים. בשלב הראפ-קאט אנשים צפו בסצנות שעוד לא הייתה בהן אנימציה ובכל זאת בכו, או התרגשו ממרדף מכוניות שעוד בכלל לא היו בו מכוניות.
מה הפתיע אותך בעבודה?
כמה דברים-
זה שאנשי מקצוע לא תמיד יודעים לראות ראפ קאט. המפיקים האמינו בנו ובכל זאת, הייתה עלינו חובת הוכחה יום יומית. כל יום היינו צריכים לייצר משהו, שנראה כמו משהו אמיתי, ותמיד אמרו לנו אחרי צפייה בראפ- קאט "תשמעו, אי אפשר למכור את זה".
זה שבארץ מאד קשה לעשות סרטי ז'אנר. כשאמרנו שזה סרט לכל המשפחה, כמו "אי טי" או "גוניס", סרטים שהוו השראה ליוני, אבל תמיד לקחו את זה לכיוון של סרט ילדים וסרט ילדים בארץ זה שם קוד להפקת אולפן, לא משהו יותר מידי מושקע או מורכב. אמרו לנו שרק ילדים ופנסיונרים הולכים לקולנוע בארץ ושנוותר על המורכבות של הסיפור. ממש נלחמנו בשיניים על הסרט - הפתיע אותי כמה לא לוקחים ברצינות פרוייקט כה גדול ושאפתני רק בגלל שיש בו מפלצת.
אז איך אתה מרגיש עכשיו עם ההקרנות הראשונות של הסרט?
זה נס שזה קרה, והסיבה היחידה שזה קרה היא בגלל שיוני גבע הוא גנרל ולוחם, בגלל שלא היה איכפת לי לערוך שנה בתקציב של חודש ובגלל שסנובול נכנסו כשותפים, וגם אז סגרו עלינו את השאלטר בינואר ויוני ואני לקחנו את המינוס הענק שלנו והתחלנו להפיק סרטי תדמית כדי שלא יעיפו אותנו מהדירות. ובזכות דניאלה אשתי המדהימה, שבכל שלב אמרה שיהיה בסדר ושהיא מאמינה באבוללה וליוני הייתה את זוגתו שירלי שעשתה אותו הדבר.
יש עכשיו עליה יפהפיה של סרטי ז’אנר, אני מדבר על "אני רובוט" של גל וטל ועל "ג’רוזלם" של האחים פז, וזה סופר מבורך, אבל זו בדיוק הטעות שלנו. בהוליווד כבר מבינים שיכול להיות סרט אנימציה שאמור להגיע רק למבוגרים, ושיש אפקטים מאוד מרשימים בדרמות משפחתיות שאף אחד לא מודע אליהם, אבל אצלנו הקטגוריה הפרימיטיבית “בדיוני” מתייחסת או לסרט אינדי טראש או לסרט של מארוול ששמו עליו 200 מליון דולר. כשעבדתי בספריית וידאו אני זוכר שמישהו רצה לשכור את Watchmen האלים לאין-שיעור בשביל הילדים כי זה “סופרמן”. בקיצור - לא לוקחים ברצינות. אני רוצה להאמין ש"אבוללה", כיוון שהוא כל כך נגיש ומרגש - אולי יידחוף קצת את הצופים להיפתח ואת שוק ההשקעות הפרטיות לראות שאפשר לעשות כסף מקולנוע (ארוחות ומרצ’נדייז) ושאפשר לעשות סרטים הוליוודים בישראל ב-מאית מהתקציב. אני מקווה שגם "אבוללה", כמו "זוהי סדום" ו"אפס ביחסי אנוש", יהיה סרט אוניברסלי עם ניחוח מקומי, אבל איזה פריצת דרך הסרט באמת יעשה? רק ימים יגידו.