גיוס מימון מהציבור להפקת סרט - חלק 1
צילום: מתוך אתר אינדיגוגו
כפי שיוסבר בהמשך, חסרונו של ביטוי מקביל בעברית אינו מקרי. נושא גיוס המימון מהציבור הרחב החל לחדור באופן ממשי לתודעה הישראלית רק בשנתיים האחרונות. מספר יוצרים גם פנו לנתיב זה וזכו להצלחה ברמות שונות.
למאמר זה מספר מטרות:
- לעשות סדר בכל הנוגע להגדרת מימון מהציבור והחוקים הנהוגים בו, תוך סקירת הכלים הקיימים כיום בשוק עבור תחום הקולנוע, היוזמות החברתיות והאמנות.
- להמליץ מתי כדאי לפנות לנתיב זה, תוך ראיית הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכך.
- לסקור מספר מקרי מבחן מוצלחים, ישראליים ובינלאומיים, ולנסות לנתח את הסיבות להצלחה.
- ליצור רשימת המלצות לפעולה שיטתית (Best Practices), שתגדיל את הסיכויים שלכם להצלחה בגיוס מימון מהציבור.
מהו גיוס מימון מהציבור
בעצם, לא מדובר בדבר חדש: כבר שנים אפשר לשתול כפתור תרומה של PayPal באתר ולבקש מאנשים להתגייס ולתרום לפרויקט שלכם. כולנו מכירים כבר שנים את המודעות הקוראות לתרום למען ניתוח דחוף בחו"ל תוך ציון חשבון בנק. על גמ"ח, יהודים טובים, שמעתם? ובכן - זהו גיוס מימון מהציבור, שלא על מנת להרוויח את הכסף בחזרה, בוודאי שלא לגבות ריבית (נשך) למטרות התעשרות.
כיום, בגיוס מימון מהציבור באינטרנט למטרות יצירה אמנותית אין הבטחה לאחוזים מההצלחה או חלק מהבעלות, אבל מקובל להעניק תמורות סמליות, בדרך כלל בעלות ערך רגשי או ערך קבוע (לא מניות). אל תנסו להבטיח אחוזים מהכנסות הסרט, פשוט כי נכון להיום (ינואר 2013) זה אסור על פי חוק, אבל ממשל אובמה מנסה לקדם חקיקה שתאפשר לעסקים קטנים לחלק מניות גם לאזרחים שמשקיעים סכומים קטנים. למעשה זו מעין דמוקרטיזציה של שוק ההון (JOBS Act - את הנוסח המשפטי המלא שלו תוכלו לקרוא כאן).
אז למרות שגיוס מימון למטרות אמנותיות או חברתיות אינו חדש, משהו בכל זאת קרה בשנים האחרונות בתחום. משהו שיטתי, שיש לו השפעה לא פחות ממהפכנית על יוצרי קולנוע.
למהפכה זו אחראי אתר בשם Kickstarter, שהפך את התופעה למסודרת, המונית, נגישה ודמוקרטית - כל מה שלא הצליחו לעשות כל אלו שתוארו בפסקה הראשונה של המאמר. למעשה, קיקסטארטר הפך את גיוס המימון מהציבור לתת-תרבות בפני עצמה.
קיקסטארטר אינו רק אתר, הוא פלטפורמה, כלומר אתר שנעשית בו פעילות שאין לה מקביל בעולם הפיזי, בנבדל מאתרים הבאים לקדם מוצר קיים, ליצור אפיק נוסף לתקשורת עם ארגון הקיים ממילא מחוץ לאינטרנט וכדומה. כך למשל, פייסבוק ויוטיוב הם פלטפורמות. אחד המאפיינים של פלטפורמה הוא שיש בה חוקים משלה. אם הפלטפורמה רבת עצמה, חוקים אלה מחלחלים לפלטפורמות אחרות ולעולם בכלל. Like למשל הוא דוגמה לחוק פנימי שהפך למושג ויש לו גם תג מחיר.
וזה מה שקרה בקיקסטארטר: החוק הפנימי המרכזי על פיו היא פועלת נקרא All or Noting ("הכל או כלום") והוא אבן היסוד שלה כפלטפורמה לגיוס מימון מהציבור. משמעות החוק היא שאם אינכם מצליחים לגייס את מלוא הסכום אותו הצהרתם שאתם חייבים, לא תקבלו דבר והכסף לא ייגבה ממי שהתחייבו לתרום לכם אותו.
ההיגיון מאחורי הקביעה הזו הוא בעיקר אתי, ונובע מתחושת חובה כלפי התורמים: אם הצהרתם שאתם זקוקים ל - 20 אלף דולר כדי להניע או לסיים את הפרויקט שלכם, משמע שאם גייסתם 11 אלף דולר, הרי שלא תצליחו לסיים את הפרויקט (לשיטתכם. הרי בקשתם 20 אלף) ואז כספי התורמים למעשה יבוזבזו. למשמעויות של החוק הזה נגיע אחר כך. רק נציין שלא כל פלטפורמות גיוס המימון פועלות בדרך זו.
אתם, המגייסים, קובעים מה תתנו בתמורה לתרומות ומדרגים את סכומיהן. על כל סכום, תתנו משהו אחר בתמורה. התמורה היא בדרך כלל סמלית למדי. אגב, יזמים המייצרים מוצר ממשי מציעים אותו לפעמים כתמורה (כאשר יהיה מוכן) ואפשר לראות בזה מכירה מוקדמת. הדבר אינו מתאים לסרטים, שכן ערכה של תרומה סבירה גבוה יותר ממחיר כרטיס לסרט או ממחיר DVD, מה שהופך את התמורה שתעניקו במקרה של סרט לסמלית ורגשית יותר.
זהו בעצם. כל השאר די טריויואלי: אתם פותחים עמוד פרויקט, כותבים עליו, מעלים טריילר או וידאו שבו אתם פונים ישירות לקהל שלכם, כותבים על עצמכם, מסבירים כמה כסף אתם צריכים ומה תעשו איתו ובעצם פועלים באותו אופן שבו פועלים כאשר מגישים בקשה לקרן קולנוע או לערוץ טלוויזיה.
השוני
עם הבדל אחד קטן לכאורה, אבל ענק: אינכם עומדים מול ועדה של קומיסרים עם אג'נדה, בדרך כלל אותה אג'נדה,ושאם אינכם פועלים בהתאם לאותה אג'נדה, אתם תקועים בחוסר קבלת תמיכה לנצח; ועדה שאולי הרכבה משתנה אבל לא האידאולוגיה שלה, שנשארת קבועה; אינכם יושבים מול ועדה שיושב בה מישהו ששונא אתכם כל כך שיכשיל כל פרויקט שלכם, או שאוהב אתכם כל כך שיפסול את עצמו מלדון ברעיון שלכם. אף אחד בקיקסטארטר לא ישאל אתכם בטון מתנשא אם הנושא שלכם לסרט לא ניתן למיצוי בעצם בכתבת צבע של 15 דקות ואיש לא ידרוש מכם לחבור למפיק שימצוץ את רווחי ההפקה או חונך בימוי שיתעמר בכם. הבדל נוסף נעוץ בעובדה שחברי הועדה ראו עוד 400 פרויקטים אם לא יותר והם נדרשים לבחור מספר קצוב מראש.
כלום.
הציבור מחליט אם הוא מאמין בכם.
או שלא.
ואם הוא מאמין, הוא לא מצפה לראות Rough Cut ולהעיר עליו הערות מרושעות שישלחו אתכם לעוד כמה חודשי עריכה, שבהם תהפכו את הסרט ותראו את חזונכם מתרחק מכם, רק כדי לרצות מנהל אמנותי או עורך תוכן אלמוני שמנסה לעצב דרככם את הסרט הפרטי שלו, הן כצופה והן כבמאי/ת.
הציבור סומך עליכם.
או שלא.
הדבר דומה למהפך שעברו מועמדים פוליטיים, שבעבר היו צריכים למצוא חן בפני הועדה המסדרת והיום צריכים להתמודד מול ציבור המתפקדים בבחירות מקדימות (פריימריז). אז נכון, בשביל פריימריז צריך כסף ויש דילים שנרקמים מאחורי הגב, יש יד רוחצת יד, יש שריונים ויש רשימות חיסול. וגם בגיוס מימון מהציבור יש חסרונות, נדון בהם אחר כך. אבל יש בשיטה הזו גם קסם. קסם הדמוקרטיה.
ובפרק הבא: איזה פלטפורמות גיוס קיימות?