תמר קיי- מחברון לשורטליסט של האוסקר
צילום: שחר ברלוביץ
"בית האילמת", סרט הגמר של תמר קיי בבית הספר סם שפיגל, נכנס לשורט ליסט, הרשימה הקצרה של הסרטים המועמדים לאוסקר. הסרט הוא אחד מעשרה סרטי תעודה קצרים (עד 40 דקות), שנבחרו ע"י ועדת חברי האקדמיה האמריקאית מבין 61 סרטים.
בחודשים הקרובים ועדה נוספת תבחר מתוך אלו את חמשת הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר.
הסרט, בהפקת אריאל ריכטר ותמר קיי, זכה בפרסים רבים ויוקרתיים בפסטיבלים, המהווים גם הם Oscar Qualifying Festivals: פרס "דרקון הזהב" לסרט הקצר הטוב בפסטיבל קרקוב, פרס סרט הסטודנטים המצטיין בפסטיבל Full Frame בארה"ב ופרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל ירושלים. בנוסף, קטף הסרט את פרס חבר השופטים - תחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל IDFA , את פרס החדשנות בפסטיבל מונטפלטרו באיטליה, ואת פרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב.
פגשנו את תמר קיי לשיחה קצרה על הסרט המרתק.
אז, איך בעצם התוודעת לסיפור של יוסף וסהר?
הייתי סקרנית להכיר את חברון. המשפחה שלי הגיעה לחברון בסוף מאה השמונה עשרה, המציאות בחברון אז כמובן הייתה שונה מהמציאות כיום, ובנוסף, רציתי להבין יותר לעומק, את חברון שמעבר לכותרות העיתונים. יש לי חבר שהיה בשוברים שתיקה, והוא הציע לי להצטרף אליו לסיור. בגלל שלמדתי אז בסם שפיגל, ולוח הזמנים שלי היה עמוס מאד, ידעתי שכל מה שלא ייקשר לאיזשהו פרויקט בבית ספר פשוט לא יקרה. זה היה לפני בערך חמש שנים. באותה תקופה היה לנו קורס עם בן שני על "הכתבה הטלוויזיונית" , והחלטתי לעשות את הפרויקט בקורס על סיפור הקשור בעיר חברון. הלכתי עם הידיד שלי לסיור, הוא סיפר לי על נקודות ואנשים מעניינים, ובין השאר סיפר לי על בית האילמת. הוא ידע רק שיש שם אמא חירשת עם ילד. בעוד אנחנו עומדים ליד הבית, עבר שם פתאום יוסף, שהיה בן 5.5. כמו שהוא מופיע בסרט, גם כילד קטן הוא היה מאד חמוד וכריזמטי. מצאתי את עצמי נכנסת אז אל ׳בית האילמת׳, ככה הכרנו לראשונה. לא ידעתי אז ערבית, ובפגישות שבאו לאחר מכן ביקשתי מאחת הגננות שלו שתתווך בינינו.
הייתי מלאת השתאות מחברון ובעיקר מהם. היה לי מעניין, המציאות שם הייתה חדשה מבחינתי, והבניין הזה עם האמא והבן שחיים שם לבד, כמו על איזה אי בודד, הסיפור הזה פשוט שאב אותי.
התרגיל הראשון היה באמת עם אופי חדשותי יותר. הייתה שם קריינות שלי, לקחנו אותם למרכז נא לגעת ביפו, היה איזה מהלך של יצירת סצנות מבוימות בסיפור.
במהלך השנים שאחרי נשארתי איתם בקשר. הלכתי ללמוד ערבית במרכז הבין תרבותי בעיר העתיקה בירושלים, כי חשבתי שאם אני רוצה לעשות סרט אני לא רוצה שיתווכו לי, רציתי לייצר קשר ישיר ובלתי אמצעי איתם. הגעתי לשם פעם בכמה זמן, שמרנו על קשר טוב.
אחרי משהו כמו שנתיים וחצי התחלנו לעבוד על הסרט, צילמנו שנה, במהלך הזמן גם התחלנו לערוך, לדייק את הדברים.
טריילר- בית האילמת
אחד הדברים ששמתי לב הוא שאין שם סיפור מובנה במובן הקלאסי של גיבור ומטרה... אז מה הסיפור פה בעצם?
זה היה באמת חשש שגם אני חוויתי, ושאלה שנשאלתי לא מעט במהלך העבודה על הסרט. בסופו של דבר, בשל העובדה שהחיים שלהם בבסיסם טעונים וקונפליקטואליים, הרגשתי שלא צריך להשית עוד קונפליקטים ׳מלאכותיים׳, ׳מטעם הסרט׳, על החיים שלהם. לא רציתי לעשות שם אינדוקציה של סצנות. החלטנו בסופו של דבר שמהלך הנרטיבי בסרט יהיה מהלך נרטיבי רגשי, בדגש על איך מתחילים ואיך מסיימים מבחינה רגשית את הסרט.
אני הרגשתי שיש שם מהלך של התקרבות אליך, שבירה של הבדידות שלו.
יש שם חשיפה הדרגתית של אספקטים שונים בחיים שלהם. כל פעם ׳שכבה׳ אחרת מתגלה. בהתחלה הוא נראה אופטימי ושמח. סוף הסרט הוא באמת בעיני המתבונן. אבל מתחושה של ילד אופטימי וחזק, אנחנו יוצאים בסוף עם תחושה מאד מאד טעונה. זה חלק מהמהלך של הסיפור של הסרט.
הם חיים על קו תפר. לאן הם שייכים בעצם?
תראי, המציאות בחברון היא מציאות מוטרפת. הם אזרחים פלשתינאים, אבל הם גרים בתוך שטח שיפוט שהוא למעשה ישראלי (h2). אבל הם לא אזרחים ישראלים שווי זכויות. למרות שרוב התושבים בחברון הם פלשתינאים, יש ישוב יהודי לא קטן בעיר, מה שיוצר למעשה איים של שליטה ישראלית בתוך השטח. יש אזורים שאסור לפלשתינאים לעבור בהם, יש אזורים שאסור למתנחלים לעבור, ויש שם צבא מאד מאד דומיננטי.
סהר ויוסף נמצאים באזור של בניינים בשטח השיפוט הישראלי שרוב התושבים עזבו ממנו לצד הפלשתינאי.
הם נמצאים ממש בהתחלה של רחוב השוהאדה, שהיה פעם שוק שוקק והיום הוא אסור למעבר של פלשתינאים. הם לא יכולים לקבל ביקורים ספונטניים או משהו, ולמעשה יש אנשים ספורים ביותר שיכולים בכלל לעלות אליהם.
יש קטעים בסרט שבהם רואים את יוסף עובר למקום שאתם כישראלים לא יכולים להמשיך אליו, אבל אין קטע שבו רואים אותו בעצם מוגבל בתנועה.
נכון, זה היה חלק מהשיקולים של האם אנחנו, עבור הסרט, מעמיסים על החיים שלו עוד קונפליקט מלאכותי, רק ׳למטרת הסרט׳. הוא הרי יודע איפה הוא לא יכול לעבור. הוא לא הולך לשם. מה, אני אשלח אותו לשם בשביל הסרט כדי שחיילים יגידו לו שאסור לו לעבור? אז נכון שהייתה נוצרת מבחינה קולנועית סצנה מעניינת, אבל אני החלטתי שפחות נוח לי עם סוג בימוי שכזה. העברתי את זה בסרט בצורה אחרת, למשל דרך השיחות של החיילים.
אני הרגשתי, שהאמירה הפוליטית של הסרט היא מאד עדינה
היה לי מאד חשוב להבין איפה אני חיה. רציתי לראות מעבר לבועת הפייסבוק של האנשים שמשקפים לי את מה שאני חושבת. רציתי לראות מה קורה באמת. האמירה הפוליטית בסרט היא עצם ההתבוננות. יש עייפות החומר וציניות עצומה שנוגעת לתחום הזה הקשור ׳בקונפליקט׳. רציתי לחצות מבעד לחומת הציניות והעייפות הזו של הקהל הממוצע. בכל פעם שסיפרתי לאנשים על הסרט ראיתי בעיניים שלהם את ה"אה הבנתי כבר מה זה הסרט”, הם כבר הניחו איזה סרט זה הולך להיות. רציתי להראות תמונה באופן שיעשה השהיית שיפוט על המצב ובעיקר- על מה אנשים חושבים על המציאות שם.
נניח, להראות שגם יוסף תקוע שם אבל גם החיילים, ילדים בני 18-19, במובן מה תקועים שם. להראות את כל הצדדים של התקיעות הזו.
מה הייתה המשמעות של ההשתתפות בסרט עבור יוסף וסהר?
הרגשתי שהם שמחו על זה שמישהו רוצה להכיר אותם, לשהות במחיצתם, להתבונן בחיים שלהם ולהקשיב להם. גם הם וגם אנחנו נהנינו מאד מהעבודה המשותפת על הסרט. עכשיו כשסיימנו את הצילומים אני עדיין בקשר כמובן אבל מגיעה לצערי פחות, ואני מרגישה שזה מצער אותם.
עכשיו את בשורטליסט לאוסקר של הדוקו הקצר, הופתעת מהמועמדות הזו?
אפשר להגיש סרט לאוסקר רק אם מתקיימים תנאים מסויימים- הקרנה מסחרית בלוס אנג'לס שזה דבר שלא קורה לתיעודיים קצרים, או זכיות בפסטיבלים מסויימים שמאפשרים הגשה לאוסקר. ברגע שזכינו בקרקוב ידענו שאנחנו יכולים להגיש את הסרט. מי שבעיקר קידם את זה הוא המפיק אריאל ריכטר, שהאמין בסרט וקידם אותו. האמת, אני לא האמנתי, אבל הוא האמין והגשנו והנה, אנחנו בשורטליסט (10 הסרטים שמתוכם 5 יהיו המועמדים לאוסקר).
על מה את עובדת עכשיו?
בימים אלה אני עובדת בעריכה של סדרה תיעודית על אריק איינשטיין עם הבמאי אבידע לבני, וזה נורא כיף לי, התגעגעתי קצת לעריכה… ובנוסף אני עובדת על שני פרויקטים חדשים שלי. אחד בשלב מאד מאד ראשוני, השני גם בשלבים ראשוניים, אבל הוא עוסק בדור הצעיר הנוכחי של עיירות הספר בפולין. אבל באמת שזה משהו מאד ראשוני.